מבוא
רפורמה בחינוך פירושה שינוי שיטתי במערכת החינוך, בתכניה הלימודיים וביחסי הכוחות החברתיים בתוכה, מתוך כוונה לשפר את הישגיה, תוך שימוש באסטרטגיית החקיקה (אלעזר, מרום וגזיאל, 1993). גם כאשר הוחלט לבצע את הרפורמה, דאגו קבוצות אינטרס שונות להציב בלמים, כדי שהרפורמה לא תטה את הכף לכיוון הנגדי. בלמים אלו נועדו למנוע מצב, שהצד שקופח בעבר (השכבות הפריפריאליות החלשות), ייהנה מיתרונות שיובילו לקיפוחו של האחר (השכבות המרכזיות במרכז). שני הבלמים אשר הוצבו על ידי קובעי המדיניות, מצאו את ביטויים הן בחופש הפעולה שניתן לרשויות המקומיות לגבי העיתוי ודרכי יישומה של הרפורמה, והן בשיטת ההקבצות בחטיבות הביניים, שהכבידה על השגת אינטגרציה חברתית ולימודית.
רפורמת האינטגרציה לא הגיעה ליישום מלא נוכח ריבוי המתנגדים לה, המתח שבין האתוס והמציאות, השינויים שחלו בתפיסת מושג שוויון ההזדמנויות והשינויים שחלו במערך הכוחות הפוליטיים, הביאו את מערכת החינוך לתרגום המדיניות החינוכית לאסטרטגיות התערבות שונות, בשלבי התפתחותה השונים.
מראשית שנות ה-70 ואילך, עולה המיזוג כמדיניות הדומיננטית. החלתה של מדיניות זו בצמוד לרפורמה במבנה מערכת החינוך, הופכת את חטיבת הביניים למבנה החינוכי העיקרי בו מתבצע המיזוג בצורה יזומה ומכוונת. הנחיות מפורשות קיימות לגבי דרכי הפעלתו. אולם, חשוב להדגיש כי מיזוג חינוכי מתקיים היום במידה ניכרת גם בבית הספר היסודי וגם בחטיבה העליונה, לפחות ברמת בית הספר.