מבוא
בתאריך 17 לפברואר, שנת 2002, נולדה מתוך מאמרו של כתב ה”ניו יורק טיימס”, תומאס פרידמן, “היוזמה הסעודית”. במאמרו מספר פרידמן כי יורש העצר הסעודי, הנסיך עבדאללה ,כתב נאום אותו התכוון לשאת בפני הליגה הערבית. על פי הנאום, בתמורה לנסיגה מוחלטת של ישראל לקווי 4 ביוני 1967 והקמת מדינה פלשתינית, יסכימו חברות הליגה הערבית, לכונן עם ישראל יחסים דיפלומטיים ומסחריים מלאים ולספק לה ערבויות ביטחוניות. פרידמן, מצטט את הנסיך עבדאללה באומרו, “נסיגה מלאה מכל השטחים הכבושים בהתאם להחלטת האו”ם, כולל מזרח ירושלים, תמורת נורמליזציה מלאה של יחסים”. עבדאללה טען כי היה בכוונתו לקרוא בוועידת הפסגה של הליגה הערבית בביירות, לתנאים המוזכרים לעיל , אך החליט שלא לעשות כן בגלל מדיניותו הדכאנית של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון.
תכנית זו כונתה לראשונה “היוזמה הסעודית” ומאוחר יותר זכתה לשמה החדש, “יוזמת השלום הערבית”.
ב-28 למרץ 2002, שמעה הליגה הערבית את הצהרתו של נסיך העצר הסעודי ובעקבותיה מקבלת את “הצהרת ביירות”; נורמליזציה של היחסים עם ישראל בתמורה לנסיגה מהשטחים הכבושים.
22 מדינות ערב החברות בליגה הערבית, מצביעות פה אחד בעד היוזמה הסעודית של הנסיך עבדאללה, או בשמה החדש, “היוזמה הערבית”. היוזמה אשר אומצה גם בטהראן על ידי ועידת שרי החוץ של מדינות האסלאם בשנת 2003, מקבלת כאמור סבר פנים מגוון במפה המזרח תיכונית.
הסעודים, אשר עבורם יישוב סכסוכים נחשב כסוג של מדיניות חוץ קבועה, הקפידו להיתפס כגורם חיצוני לזירה הישראלית ערבית, חוץ ממקרה בודד בשנת 1981, אז פרסמה הממלכה הסעודית את תכנית פהד, אשר כשלה בניסיונה להשפיע על הסכסוך הישראלי- פלסטיני. תוכן היוזמה, אשר אושרר על ידי הליגה הערבית, פונה בצורה ישירה ומפורשת אל ישראל, ובכך מהווה שינוי היסטורי בגישה הערבית; מ-“וועידת ח’רטום” בשנת 1967 של הליגה הערבית, אשר שללה כל עריכת משא ומתן עם ישראל, ועד הסכם שלום כלל ערבי עם המדינה.
היוזמה כללה דרישות ברורות המופנות לישראל, ונגעה אפוא בנושאי הליבה הרגישים, ובראשם נושא הגבולות והפליטים (סעיף 2ב בנספח). בתמורה למילוי הדרישות, מתחייבות מדינות ערב לכונן יחסים נורמאליים עם ישראל, ולהכריז על סיום הקונפליקט.
בעבודתי זו אבחן את עיקרי היוזמה הערבית, השחקנים הראשיים אשר לקחו חלק ביוזמה זאת, את אופי היוזמה ומקומה באסטרטגיה המדינית של ישראל ושל הקהילה הבינלאומית ומעל לכל, אתמקד בעבודה זו בשתי שאלות עיקריות; האם יוזמת השלום הערבית הייתה הזדמנות היסטורית בעבור מדינת ישראל?
והאם ביוזמה זו ניכרת כאמור, החמצה היסטורית?
את מידתה של ההחמצה אבחן על פי ארבעה משתנים לניצול הזדמנות היסטורית כאשר זו זוהתה; הלגיטימציה של המנהיגים בקרב הציבור שלהם; נחישותם להתקדם לשלום; מידת האמון שהתקיימה בין הצדדים(מגעים היסטוריים) ומעורבותו של צד שלישי.
| מילות מפתח | ארה"ב, הזדמנות היסטורית, החמצה היסטורית, היוזמה הערבית, ישראל, מזרח תיכון, פלסטינים, שטחים, שלום, תוכנית פהד |
| מקצוע/ות | מדעי המדינה ויחבל |
| מספר מילים | 7327 |
| מספר מקורות | 11 |
| שנת הגשה | 2013 |
| שם מוסד לימוד בו הוגשה העבודה | האוניברסיטה העברית |
| פקולטה | החמצות היסטוריות |