מבוא:
הגירה אינה תופעה חדשה בהיסטוריה האנושית אך ביטוייה המודרניים מציבים אתגר חדש. ראשית, היקף ההגירה וקצבה שונים מאלו שידע העולם בעבר, זאת בעקבות שינויים טכנולוגיים המאפשרים ניידות קלות וזולות יחסית בין מדינות שונות. שנית, הרכב המהגרים השתנה. עד לפני עשורים אחדים היה מקור ההגירה אל העולם המערבי בעיקר פנימי, כלומר מתוך מדינות ערב. כיום מגיע שיעור ניכר מן המהגרים ממדינות מתפתחות, נעדרות מסורת דמוקרטית שברובן עקרונות הליברליזם אינם חלק ממרקם החיים. שלישית, מטרות ההגירה שונות. זוועות מלחמת העולם השנייה הובילו להכרה במעמד המיוחד של פליטים ושל מבקשי מקלט. תופעת הפליטים הולכת וצומחת לממדים עצומים בשנים האחרונות ואלה מבקשים הכרה, מעמד קבע ואזרחות (אבינרי, אורגד ורובינשטיין, 2009).
מדינת ישראל נותרה הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם ללא מדיניות הגירה. הנחת היסוד היא שישראל היא מדינת עלייה, בעוד שבפועל הפכה ישראל למדינה הקולטת הגירה שלא על פי חוק השבות בהיקף נרחב. לישראל אין חקיקת הגירה מודרנית, רשויותיה אינן ערוכות להתמודדות עם האתגר, החשיבה האסטרטגית לוקה בחסר ואין מסד נתונים אמין המשמש בסיס למדיניות.
המציאות כיום נובעת מהחלטות אד-הוק, שחלקן מתקבלות שרירותית על ידי פקידים ממונים וללא יד מכוונת. זאת על רקע מהפך כמותי ואיכותי שבמסגרתו שיעור המהגרים שלא על פי חוק השבות שקלטה ישראל בעשור האחרון הוא מן הגבוהים בעולם, ושיעור השוהים שלא כדין הוא ככל הנראה הגבוה בעולם. המשך המצב הקיים מוביל הן לפגיעה באינטרסים חיוניים של המדינה והן להתעמרות בזרים המביישת אותנו כעם וכמדינה (גנז, 2006).
מדינת ישראל, כמו מדינות מפותחות אחרות, הפכה ליעד אטרקטיבי המושך עובדי חוץ במספרים הולכים וגדלים.
במיוחד לאחר פרוץ אינתיפאדת אל אקצה, ישראל אפשרה ואף עודדה הגירת עובדי חוץ לשטחה כדי להחליף את כוח העבודה הפלסטיני, שמטעמי ביטחון אי אפשר היה עוד לסמוך על העסקתו היציבה. החל משנות התשעים החלה כניסה מאסיבית של עובדי חוץ לישראל. חלקם הובאו באופן יזום כעובדים ארעיים על ידי הממשלה, חלקם נכנסו לישראל מלכתחילה באופן לא חוקי. תופעה זו היא חלק ממגמה גלובלית. בנוסף לעובדי חוץ, סוגיית הפליטים ומבקשי המקלט אינה מוסדרת בחוק הישראלי ורבים מהם מסתננים לגבולות המדינה ונותרים ללא זכויות משפטיות בתחומי המדינה. על פי נתוני נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), בסוף שנת 2007 שהו בישראל כ-1200 פליטים ו-5762 מבקשי מקלט בטענה שנשקפת סכנה לחייהם או לחירותם מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות חברתית או השקפה מדינית מסוימת (גביזון, 2009).
ניסיונותיה של ממשלת ישראל לבלום את מסתנני אפריקה לתוך ישראל קומם את "קרטל ארגוני הזכויות". גוף זה יצא בהתקפה חזיתית של כתבות בעיתונות היומית, פנייה לבתי המשפט והפגנות רחוב כנגד המדינה תוך זעקה כי אין הציבור בישראל יכול להישאר אדיש מול גלי הבורחים ממעשי הטבח שבסודאן. פרופסור ארנון סופר בדק את נושא מסתנני אפריקה לישראל בתוך האגף לזרים במשרד הפנים והצליח ל"נפץ" את המיתוס של פליטי סודאן תוך הבנה כי מרביתם הינם מבקשי עבודה. בעקבות כך, הלכו וזנחו חברי "קרטל ארגוני הזכויות" את המושג "פליט" והתחילו לגונן על "מהגרי עבודה", ביודעם היטב מה ההבדל בין פליט למהגר עבודה מבחינה מוסרית, מבחינת החוק ומבחינה לאומית, חברתית וכלכלית (סופר, 2009).
טענתי המרכזית היא כי סיפור הפליטים נועד לכיסוי שבא להגן על כניסתם לישראל של מאות אלפי מהגרי עבודה מאפריקה, אותם מהגרים הזוכים ליחס משפיל ומבזה את מדינת ישראל. מעניין אותי לחקור את נושא זה מאחר והצגתם השלילית בכלי התקשורת של מהגרי העבודה הוא נושא מאוד שכיח בתקופה האחרונה במדינת ישראל. כאזרחית ישראלית פגשתי ועבדתי עם לא מעט מהגרי עבודה מאפריקה כאשר הכרתם באופן אישי שונה מאוד ממה שהתקשורת מציגה לכלל הציבור הישראלי. לפיכך בחרתי להתמקד במהגרים אלה, לבחון מה פועלם במדינת ישראל, מדוע הם מוצגים באופן שלילי וכיצד התקשורת ממסגרת את דמותם בהבניה החברתית.