סיכום הקורס ניצולי שואה בקולנוע הישראלי

מוסד לימוד
סוג העבודה
מקצוע
מילות מפתח , ,
שנת הגשה 2014
מספר מילים 2944

תקציר העבודה

ניצולי שואה בקולנוע הישראלי הקורס מציג שתי תפיסות שונות על ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי. התפיסה הראשונה היא של נורית גרץ ששמה דגש על ייצוג הטראומה לאורך השנים והתדמית של ניצול השואה בקולנוע הישראלי. התפיסה השנייה מוצגת בספר של ליאת שטייר לבני "שתי פנים למראה" בו היא מציגה שני מסלולים- הקולנוע העלילתי והקולנוע הדוקומנטרי, כאשר נק' המוצא העיקרית שלה היא שבמהלך השנים בקולנוע הדוקומנטרי השתנה הדיון בשואה ובניצולי השואה לאורך הזמן- בעקבות שינויים חברתיים פוליטיים ואחרים, בעוד שבקולנוע העלילתי נשתמרו סטריאוטיפים ודימויים בעייתיים משנות ה- 40 ועד היום. הפרספקטיבות הללו לא מתחרות זו בזו, אלא אפילו משלימות זו את זו ויעניקו לנו אופציות ואופנים שונים לקריאת טקסטים ולדיון ביקורתי בסרטים השונים. שלוש רמות של ניתוח:
1.       הטקסט: מבטא תהליך תקשורתי של יחסי גומלין בין היוצר של אותו הטקסט (שהכניס קודים, מסרים) לבין מי שקורא אותו או צופה בו.
ההתייחסות לסרטים בקורס היא כמו התייחסות לטקסט, כאשר כל אמצעי המבע הם המסרים לצופה- אנו נסביר באמצעות אמצעי המבע את התוכן.
2 .       אינטר טקסט:
אינטגרציה, השוואה בין הטקסטים- ברמה של רעיון, מה המסרים בשל ההבדלים בשנים, איך בא לידי ביטוי ייצוג של ניצול שואה בחברה אחת ובחברה אחרת וכדומה.
3.       הקונטקסט: ההקשר- ננסה להבין אילו שיקולים פוליטיים, חברתיים, היסטוריים וכו' הובילו ליצירת הסרט. זה יעזור לנו להבין את הסרט, וכן לעשות את ההשוואה בין הסרטים בשל התבניות הקיימות לכל תקופה.  בעשורים הראשונים שלאחר השואה, הדימוי של ניצול השואה הוצג כאנטי תזה בניגוד לבן הארץ הוותיק. המפגש בין הניצולים לבין בני הארץ, נועד להאדיר את היהודי החדש ולחזק את כור ההיתוך שבו נקלט ניצול השואה בחברה הישראלית. יש חוקרים שונים שטוענים שהקולנוע הישראלי התעלם מנושא השואה מאמצע שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-80. חוקרים אחרים לא מדברים על התעלמות, אלא על שינוי בייצוג, והם מציינים תקופות שונות מרכזיות שיכולות להביא לשינוי הזה- שנת 48, מלחמת השחרור שמהווה תאריך לידה, משפט אייכמן ב-1960 שיש הרואים בו אירוע מכונן שמחדיר את השואה לכל בית, בשנות ה-50 את חוק השילומים ומשפטים נגד יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה, 1967- מלחמת ששת הימים שיוצרת קיטוב בחברה הישראלית בין ימין ושמאל וגם ביחס לניצולי השואה, 1973- מלחמת יום הכיפורים,
1 977- הליכוד עולה לשלטון, שנות ה-80 הדור השני מתחיל להתייחס לשואה, ואירועים נוספים עליהם נדון.
את ספרה של גרץ אנו נקרא רק את שלושת הפרקים הראשונים בהם דנה גרץ בייצוג הבעייתי של ניצולי השואה משנות ה-40 עד שנות ה-70, ואת הקולנוע של שנות ה-80 וה-90 שהיא מחלקת לשתי הגדרות:
קולנוע מצומצם: קולנוע זה משנה את מקומו של הניצול מהמרכז לשוליים, אבל שומר על חלוקה מאוד ברורה בין ניצולים לבין ותיקים.
היא מאגדת כמה סרטים שנכנסים תחת הגדרה זו, בהם ניצול השואה עבר מהמרכז לשוליים ועדיין יש הפרדה בין הצדדים.
קולנוע אמביוולנטי:
בו יש נזילות של זהויות- מתערערים הסטראוטיפים ומוצגים בו קווי דמיון בין הניצולים לבין הוותיקים. עוד היא טוענת בספרה שהזיכרון האישי מקבלך מקום מרכזי בקולנוע הישראלי החל משנות ה-70, אבל הוא מופיע בסאב טקסט כבר משנות ה-40-50. גרץ דנה גם בקולנוע הדוקומנטרי וטוענת שחל בו שינוי משמעותי- היה מקום לדיון רחב יותר בניצולי השואה, לזיכרון האישי, לטראומה שלהם ולחוויות שלהם.
בספר של שטייר- לבני, נבדקים שני מסלולים, הדוקומנטרי מול העלילתי, והיא טוענת שהפער בניהם נפער עם השנים בהקשר של הייצוג של ניצולי השואה. הקולנוע הדוקומנטרי בשנות ה-40 וה-50 מתאר תהליך של מעבר משואה לתקומה וניצול השואה הוא הסמל של המעבר הזה. בשנות ה- 60 עד שנות ה-80 היא טוענת כי חלה מורכבות בייצוג לאור שינויים היסטוריים שהתחוללו בחברה. העלילתי לעומת זאת, עסקו בשנות ה-40 וה- 50 גם בשואה ובתקומה, אך תוך הדגשת סיפור חניכה. …