94
שאלה
1 הציגו והסבירו את ממדי הביטחון לפי הגישה המסורתית ולפי הגישה המרחיבה. איזו מהן נראית לכם המתאימה ביותר להתמודדות עם איומים על הביטחון בימינו. נמקו והדגימו.
לאחר המלחמה הקרה התעוררו מחלוקות בין מצדדי הגישה המסורתית (שהיו ריאליסטיים) שתפסו את הביטחון במובן הצר של ביטחון לאומי, לבין מצדדי הגישה המרחיבה (שהיו ליברליים וקונסטרוקטיביסטיים) שגרסו כי יש להרחיב את תפיסת הביטחון לביטחון של הפרט והאנושות.
הגישה המסורתית תופסת את הביטחון כביטחון לאומי העוסק במאפיינים צבאיים והגנה על גבולות המדינה, וגורסת כי הביטחון מתבטא בהיעדר איום צבאי על המדינה מן החוץ. לפי גישה זו, יחסי המדינות בעולם מתבססים ברובם על מאבק ותחרות להשגת עוצמה כאשר המדינות שואפות להשיג יתרון זו על זו, על מנת להיות שקולות לכוחן של מדינות אחרות – מאזן כוחות. גישה זו נובעת מהגישה הריאליסטית, המציבה במרכזה את סוגיית האנרכיה בהיעדר גורם סמכות גלובאלי מעל המדינה, שיהיה מסוגל לטפל בסכסוכים בינ"ל ולהבטיח ביטחון דרך-קבע למדינות. לכן, בהיעדר של גורם גלובאלי שכזה, המדינות אחראיות לביטחונן בעצמן ועל כן צריכות להצטייד בצבאות ובאמל"ח.
במסגרת הגישה המסורתית "הכל כשר", זאת אומרת, תומכיה רואים במלחמה כלי לגיטימי ליצירת הסדרים ובריתות. יש להציג עוד מאפיינים/עקרונות של הריאליזם בבסיס הגישה חמישה ממדים:
1.
מקור האיום – על פי הגישה המסורתית, מקור האיום על המדינה מגיע מן החוץ, יריבות בין מדינות שאינן מרוצות מהסטאטוס קוו ביניהן, החל במדינות שכנות וכלה במעצמות מרוחקות בעלות אינטרסים במדינה, כאשר האיומים נסובים סביב נושאים מגוונים, שרובם מסתכמים בסוגיית הטריטוריה, הגבולות והמשאבים.
2.
טבע האיום – על פי הגישה המסורתית, טבע האיום מתבסס על עוצמה צבאית, השגת יכולות צבאיות וחימוש תמידי, שכן רק התחזקות צבאית תוביל למאזן כוחות שיכול ליצור הרתעה.
3.
התגובה לאיום – על פי הגישה המסורתית, התגובה היחידה לאיום צבאי על מדינה היא צבאית, בין שמדובר בהרתעה (רכישת יכולות צבאיות או יציאה למלחמה) ובין שמדובר על ברית (חתימה על הסכם באופן מפורט ומדוקדק בו מוצגים באופן ברור האינטרסים של הצדדים ומה "ישבור" את הברית).
4.
אחריות להספקת הביטחון – על פי הגישה המסורתית, המדינה היא הגורם היחיד שאחראי לספק לעצמה ביטחון, כלומר המדינה עצמה אחראית לביטחונה במערכת הבינ"ל האנרכית.
5.
ערכי ליבה להגנה – על פי הגישה המסורתית, הערכים שיביאו את המדינה לצאת למלחמה יהיו איום על ריבונותה, על עצמאותה או על שלמותה הטריטוריאלית וחתרנות בתוך גבולותיה.
ראוי לציין, כי ביקורת בולטת על גישה זו היא שדילמת הביטחון הוכיחה כי התעצמות צבאית לא בהכרח תורמת להשגת ביטחון, אלא להפך. לכן, יתכן שדווקא הפחתת התמריץ ליציאה למלחמה של האויב באמצעות כלים לצמצום האיום כגון פתרון סכסוכים, דמוקרטיזציה, פיתוח כלכלי ושיתופי פעולה, יוכל לעודד את כוונותיו לשלום ולהביא להיעדר איום, התנאי הראשון לביטחון.
הגישה המרחיבה תופסת את הביטחון באופן מורחב כביטחון אנושי של היקום והפרט. עם קץ המלחמה הקרה פחתה תחושת האיום הצבאי והחלו לרווח איומים חדשים על הרווחה האנושית והסביבה. ביטחון למען האנושות נועד לספק דרך התמודדות עם איומים גלובאליים כגון רעב, מחלות, סמים, דיכוי ואסונות טבע. הגישה נובעת מן הגישות הליברלית והקונסטרוקטיביסטית, המעמידות את הפרט והכלכלה החופשית במרכזן. –