הקבוצה הכנענית  – בין אידאולוגיה לספרות מטלת מנחה מס' 11

1 . רעיון העבריות שימש בסיס לגיבוש התפישה הכנענית. עמדו בהרחבה על רעיון זה תוך התבססות הניגוד שהעמידו הכנענים בין יהדות ועבריות, ביסוס אומה עברית והנטייה לקשור עבריות עם תרבות ימי קדם. מתוך ראשית הימים: "משא פתיחה" ו- "בשערי ארץ הפרת" מתוך ספרות יהודית בלשון העברית: "ספרות יהודית בלשון העברית" ו-"ספרות ישראלית או כלל יהודית" צמיחת המושג "עבריות" התרחשה בסוף המאה ה-19 על רקע מבוכתה של תנועת-ההשכלה היהודית שנקרעה בין השאיפה להשתלבות בחברה האירופית לבין ההבנה כי יהדותם תמיד תסמן אותם כ"אחרים" ועל כן קיים צורך מיידי בהגדרה מחדש של הזהות הקיבוצית היהודית. העבריות הייתה מעין סינתזה של שתי מגמות מנוגדות: מצד אחד, נועדה לפתור את עם-ישראל מזהותו הדתית-יהודית, ומנגד, להעניק לו זהות לאומית שתהלום את הלכי הרוח האירופאים. ניתן לומר כי העבריות היא מעין אידיאה המשלבת בין חילוניות, מודרניזם וארצישראליות המנסה להמיר את תודעתו הדתית של עם ישראל בתודעה לאומית-חילונית, לטפח בקרב אותו העם זיקה לטריטוריה ממשית שתהווה תחליף לתחושת התלישות ולהמיר את אופני החשיבה המסורתיים במחשבה רציונלית ומודרנית.
בעייני, נכון להסביר את העבריות כמושג דרך סקירת שלושת הצירים הבאים: א. זהות: מטרת הכנענים הייתה ליצור הבחנה מובהקת בין הזהות העברית לבין הזהות היהודית. ההבחנה בין היהודי לעברי נקבעה עפ"י זיקתו של האדם ל"ארץ העבריים", זיקתו להיסטוריה של ארץ העבריים ויחסו לשפה העברית לא רק כשפת-אם אלא גם כ"שפת הנפש" – השפה היחידה בה יכול העברי לבטא את נפשו ועולמו הפנימי בדיבור או ביצירה: "הלשון העברית היא לשונה של האומה העברית והיא גם תנאי הכרחי לקיומה של ספרות עברית…" (ספרות יהודית לשון עברית, עמ' 39). רטוש טוען כי ההבדל המכריע בין העברים ליהודים הוא שהעברים הם אומה והיהודים הם עדה – חלוקה זו כאמור מוחלטת וטבועה עמוק בנפש האדם: "… בן לאומה איננו יכול להיות בן לעדה… ובן העדה איננו יכול להיות בן לאומה…" (משא פתיחה, עמ' משפטים3).  היהדות בניגוד לעבריות נתפסת כמנותקת ממולדתה, חסרת שורשים במרחב ממשי ומשתמשת בשפה העברית כשפת קודש או כעוד אחת מאותן לשונות שאימץ היהודי בשעה שהיה פזור בגולה: "בצרפת הוא משים עצמו צרפתי. בגרמניה העמיד פני גרמני. פה הוא משחק את משחקו בעברית"(משא פתיחה, עמ' 188). רטוש מוסיף כי לאותם הבדלים בין העברי ליהודי יש השלכה על "נוף הנפש" – העברי החי במולדתו הוא בריא ושלם בנפשו לעומת היהודי שנפשו נגועה בחותם הגלות: "ובתוקף הטבע נשאר חותם החרפה שלה טבוע בשרשי נפשם ומחשבתם – לאין מרפא" (משא פתיחה, עמ' 165).
ב. מרחב: לפי הכנענים הזהות העברית נקבעה לפי זיקתו של הפרט למרחב העברי:  "אין עברי כי אם עברי,‏ בן ארץ עבר, ארץ העברים… וכל שאיננו בן הארץ הזאת, ארץ העברים, איננו יכול להיות עברי, ואיננו עברי, ולא היה עברי מעודו" (משא הפתיחה עמ' משפטים2).‏ כלומר, ההבחנה בין היסוד העברי ליסוד היהודי נשענת על תפיסת הלאומיות כגורם המגבש של עם-ישראל בניגוד לגורם הדתי. הזיקה הכנענית לתרבות הלאומית ולטריטוריה הלאומית נועדה לחשוף את היסוד הקדום של האומה העברית ולהצביע על קיום עתיק שנים של תרבות עברית שכעת מתחדשת וניצבת כאנטיתזה ל"חברות המהגרים" שהתגבשו לעמים מבלי שהיו בעלי שורשים לאומיים או היסטוריה טריטוריאליים. העיסוק מחדש בהיסטוריה של עם-ישראל צמח מקריאת תנועת ההשכלה היהודית לרנסנס לאומי ותביעתה לעצב מחדש את דמות היהודי בגולה. כדי לקיים מהלך זה נדרש היה ראשית לברר את מקור הזהות היהודית, לחקור את תהליכי התגבשותה ולהבין את מקומו וגורלו של העם היהודי בקונטקסט היסטורי כללי. השפעה נוספת שעודדה עיסוק זה הייתה ההתעוררות הלאומית ברחבי יבשת אירופה והלכי הרוח שהולידו רעיונות מופשטים לדוגמת קיום "רוח עם" לאומית וייחודית לכל עם ועם. מה שאפשר הלכה למעשה לברר את שורשי העבריות במרחב הקדום לצד התמיכה התיאורטית והרוחנית היה הכלים לחקר ביקורתי של המקרא והתפתחות הארכיאולוגיה שאפשרה לשחזר תרבויות קדומות ורלוונטיות להיסטוריית העברים. חורון, רטוש ויתר העוסקים בחקר עם-ישראל [sm1] מתוך ההשקפה הכנענית נטו לבסס את דמותו של עם-ישראל כאומה לאומית חילונית ולא כאומה דתית. …
 [sm1]רצוי להימנע ממשפטים מכלילים. רטוש הקדים את הקבוצה הכנענית בהתבסס על פגישתו עם ההיסטוריון ע. חורון