עבודת סמינריון בנושא נגישות של ההשכלה הגבוהה והערך הנתפס של תארים אקדמיים על הקשר בין  המניעים לרכישת השכלה גבוהה  וראייתה ככלי לקידום כלכלי  בהנחיית: ד"ר בקורס: מגישים:
תקציר במחקר הנוכחי בדקנו האם ובאיזו מידה סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה תופסים את התואר כאמצעי לשיפור מצבם הכלכלי. אוכלוסיית המחקר כללה 74 משתתפים בגיל ממוצע 31.מנהל עסקים (6.74(SD=.  עם שיעור נשים (59.5%) גבוה משיעור הגברים. כלי המחקר הורכב משאלון הפרטים האישיים ושאלון מניעים להרשמה. ממצאי המחקר העלו כי המניע הכלכלי בהרשמה ללימודים גבוהים נמצא משמעותי יותר ככול שגילם של הסטודנטים עולה ובקרב גברים יותר מנשים. המניעים המרכזיים שנמצאו בכלל המדגם הם תנאי הקבלה של המוסד, גמישות תוכנית הלימוד ובמקום השלישי המניע הכלכלי. מניעים כמו רמת לימודים גבוהה, תשתיות אקדמיות, קלות הלימודים ועוד נמצאו פחות משמעותיים במסגרת השיקולים. תוכן עניינים
מבוא  1
פרק 1. סקירת ספרות  2
1 .1  מגמות בתחום תארי הבוגר. 2
1 .1.1 תפיסות חברתיות-פוליטיות. 2
1 .1.2 תפיסות כלכליות. 4
1 .1.3 תפיסות אקדמיות. 5
1 .2 מספיקציה של ההשכלה הגבוהה – מגמות של נגישות והנגשה במאה ה-20. 5
1 .3  מספיקציה של ההשכלה הגבוהה בישראל – מגמות של שינוי בישראל. 8
1 .3.1 מבט היסטורי- התפתחות מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. 10
1 .4 גורמים למסיפיקציה של תארי "בוגר אוניברסיטה". 12
1 .4.1 קרדיטיזציה. 13
1 .4.2 שוק העבודה. מנהל עסקים
1 .4.3 רווח כלכלי משפטים פרק 2. השיטה  16
1 .2 המדגם. 16
2 .2 כלי המחקר. 17
2 .3 הליך. 18
פרק 3. ממצאים  19
דיון וסיכום  22
מגבלות המחקר  24
המלצות למחקרי המשך  24
ביבליוגרפיה
5 נספחים  27
סוגיית הנגישות להשכלה גבוהה של תואר "בוגר אוניברסיטה" מהווה סוגיה מרכזית בסדר יומן של מערכות להשכלה גבוהה בעשורים האחרונים (גורי-רוזנבליט, 2000). מאז הקמתה של האוניברסיטה הראשונה במאה -11, היו האוניברסיטאות מגדלי שן שרק מתי מעט זכו להיכנס בשעריהם. במשך מאות שנים שמרו האוניברסיטאות על מעמדן האליטיסטי תוך שהן משמרות את אי השוויון החברתי. האוניברסיטאות שימשו כמוסדות להכשרת האליטות החברתיות והפוליטיות של החברה כאשר הן  יצרו קבוצה בעלת מאפיינים מובחנים. מצב זה, שבו האליטה היא הקבוצה בעלת ההגמוניה על ההשכלה הגבוהה, הגיע לקיצו  900 שנה לאחר שהוכרזה האוניברסיטה הראשונה. סופה של מלחמת העולם השנייה סימל את המעבר למוסדות להשכלה גבוהה בעלי אופי דמוקרטי ופתוח. תהליך זה התרחש, בקצב מואץ, ברוב המדינות המערביות במהלך המאה העשרים והביא למספיקציה של התארים הראשונים. בתוך פחות מיובל המספרים הכפילו ואף  שילשו את עצמם. באירופה של שנות ה-50 נע אחוז הסטודנטים לתואר ראשון בין 5%-3% משכבת הגיל הרלוונטית. בסוף שנות ה-90 המספר נע בין 36%-53%. כיום המספר עומד על למעלה מ-60%, במרבית מדינות אירופה (Lindberg,
2 007).  גם בארצות הברית התרחשה מגמה דומה, כאשר המספרים מגיעים כמעט ל-65% מן האוכלוסייה הרלוונטית (שם). קנדה (Finnie & Usher, 2007) ואוסטרליה גם כן הדגימו תהליך דומה וחצו את קו ה-50% של סטודנטים לתואר ראשון מן האוכלוסייה הזו. מגמה כלל עולמית זו, לא פסחה על מדינת ישראל, אשר הצטרפה גם היא למהפכה הבינלאומית בהשכלה גבוהה- בתוך שני עשורים הוכפלו מספר הסטודנטים במאות אחוזים:
מ-5% בתחילת שנות ה-90 ל-53% עד שנת 2009 (הלמ"ס, 2009). לאור נתונים אלה, אפשר בהחלט לומר כי לימודי תואר ראשון הם בבחינת "תואר להמונים". המערכת לקליטת תלמידי "בוגר אוניברסיטה" הפכה למערכת נגישה להמונים כאשר מרבית התלמידים המבקשים לרכוש לעצמם תואר ראשון, ימצאו את המוסד שיאפשר להם זאת. תואר ראשון, שהיה בעבר מנת חלקה של אליטה מצומצמת, הוא כיום נחלת ההמונים. במסגרת המחקר הנוכחי, נבקש לטעון כי הנהירה אחר השכלה גבוהה קשורה לתפיסה של השכלה אקדמית כמקדמת את הפרט מבחינה כלכלית. במחקר הנוכחי, נבקש לבחון טענה זו תוך ניסיון לענות על השאלה, האם ובאיזו מידה סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה תופסים את התואר הראשון כאמצעי לשיפור מצבם הכלכלי?