מטלת מנחה) ממ”ן 12 ( שאלה 1
אהבת ציון של אברהם מאפו הינו הרומן העברי הראשון בהיסטוריה. אמנם היו יצירות פרוזה שהקדימו אותו, והיו גם בהן יצירות משוכללות ופורצות דרך, דוגמת האוטוביוגרפיה אביעזר מאת מרדכי אהרון גינזבורג, אבל אהבת ציון, שיצא לאור לראשונה ב-1853 בווילנה ועורר התרגשות רבה והתעוררות לאומית בקרב היהודים הרבה שנים לפני הקמת התנועה הציונית, מסמן את כיבוש סוגת הרומן על ידי התרבות העברית המתחדשת. הצעירים היהודים שהיו אמונים על שפת התנ”ך קראו בשקיקה את הרומן שתיאר את ארץ ישראל כארץ פורייה מלאה במעיינות, שדות וכרמים והגבירו בהם את הרצון לעזוב את הגולה ולעלות אליה. התיאור של העיר בית לחם ושדמותיה הוא אחד מ”ציורי הנוף” הידועים ביותר והמשפיעים ביותר של הספרות העברית. דורות של קוראים נמשכו אחרי התיאורים החיים של ברכות המים ושל השדות. דורות של סופרים, ובעיקר סופרים ארצישראלים בני העלייה הראשונה, כגון זאב יעבץ ויהושע ברזילי, עיצבו את –
שאלה 2
בשנת 1876 בירחון השחר של פרץ סמולנסקין התפרסמה יצירה שעדיין לא הייתה כמוה בספרות העברית – שירו הלוחמני של י”ל גורדון קוצו של יוד. בת-שוע, גיבורת השיר, היא “נסיכה” שנולדה עם “כפית של כסף” בפיה, אך נסיבות החיים מורידות אותה מטה מטה והופכות אותה בהדרגה מבת-עשירים יפת-תואר לקבצנית עלובה וכעורה. היא נבראת אמנם ב”בריאת נשיקה” כמו בת אלים מיתולוגית, אך הממסד הרבני הורס את חייה ללא תקומה. יל”ג, אולי יותר ממשכילים אחרים בני זמנו, היה ער למצבן ולמצוקתן של נשים יהודיות בנות הזמן. קוצו של יוד במובן זה הוא קינתו הגדולה על גורלה של האישה העברייה.
אם בתקופת השכלה נשים כותבות שנטלו חלק במהלך המשכילי היו בבחינת מקרים יוצאי דופן, הרי יל”ג מציג את הרוב הנשי היהודי, נשים שאסורות בתוך מערכת החוקים הדרקוניים של הרבנות בת הזמן בלי יכולת להיחלץ מתוכה.
כוחו של קוצו של יוד הוא בזעקה שבו, בקול הפלצות הנשמע מפיו של יהודי הרואה בעין את העיקום האנושי הזה ואת השיטתיות שבה הדת הזאת כמערכת חיים חוסמת חצי מן המין האנושי היהודי – איתן-טבע של תרבות-חיים: “הן תורה –
שאלה 3
חוקר תולדות הספרות העברית שמואל ורסס כותב כי הרצון להעמיד את החוויה האישית לנגד עינו של הקורא היה “נחלת הספרות מאז ומתמיד” וכי “לאמיתו של דבר הרי משוקעים בכל יצירה ספרותית יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים” (ורסס 1990). ועם זאת, ההבדל העיקרי בין האוטוביוגרפיה ובין הרומן הוא שהאוטוביוגרפיה מבוססת על מה שקרה בשעה שהרומן הבדוי – הרומן הריאליסטי – מבוסס על מה שיכול היה לקרות. במרכזה של האוטוביוגרפיה ניצבת אישיותו של הכותב. בכך הוא מבדיל עצמו מכותבי הזיכרונות אשר נהגו לספר את שראו עיניהם, כמתבוננים חיצוניים. לאוטוביוגרפיה, ובעיקר לאוטוביוגרפיה המשכילית, יש אפוא, לפי דבריו של ורסס, שתי תכליות עיקריות: האחת היא לכונן את –
| מילות מפתח | |
| מקצוע/ות | ספרות |
| מספר מילים | 1653 |
| מספר מקורות | |
| שנת הגשה | 2016 |
| שם מוסד לימוד בו הוגשה העבודה | האוניברסיטה הפתוחה |
| פקולטה | תולדות הספרות העברית החדשה |
| workid | 35712 |
| studentid | 119194 |