פסיכולוגיה חברתית ב שיעור 1:
סרטון – מערכון של מצלמה נסתרת צולם בשנות ה60, סלומון אש היה אחראי על המערכון הזה. הסרטונים האלה מראים לנו את התופעה של קונפורמיות, השפעה חברתית מצד אחד, להתנהג לפי נורמה קיימת, אך מצד שני כשאנחנו מגדירים מה זה קונפורמיזם, אנחנו מדברים הפוך על הפוך על נון-קונפורמיזם. ברגע שאנחנו נדרשים להעריך את עצמינו לגבי עד כמה אנחנו קונפורמיים או לא אנו נוטים להעריך את עצמינו כפחות קונפורמיים, לעומת אחרים שהם יותר קונפורמיים. אבל, התופעה הזו של קונפורמיות נחקרה לאורך הרבה מאוד שנים בפסיכולוגיה חברתית. יש לה השפעות מאוד משמעותיות. מחקר (2009) ויקטוריה הסס כותבת ספר שנקרא ההרס של יחסים אתניים. בספר הזה היא לוקחת מקרה מאוד חריף שקרה ביוגוסלביה, הייתה שם מלחמה. היא ניתחה את מה שקרה שם מפרספקטיבה פסיכולוגית. אחד הסקרים היותר משמעותיים שהיא דיווחה עליו היה בקרב ניצולים מתווך שבו היו מעורבים סרביים נגד קרואטיים. כמעט 35% מאותם ניצולים דיווחו שמי שפגע בהם היה המון, אנשים שהם הכירו ושגרו לידם. כל זה לא עזר להם כאשר הייתה התנהגות המונית מאוד מאוד בעייתית של רצח ותווך שנעשה באנשים פשוטים שלא החזיקו אפילו נשק. גם ברואנדה זה קרה. מדברים על מעל עשרות אלפים שנטבחו בימים ספורים כהתנהגות המונית ללא רסן. גם ברואנדה נעשו מחקרים. מי שכתב על הנושא הזה היה ארווינג סטואן כתב ספר הטוב והרע. הוא ראיין אנשים לאורך הרבה שנים, שאל אותם מה הביא ותם לעשות את המעשים האלה נגד אנשים מוכרים, שכנים. הרבה מאוד אנשים דיברו על השפעה חברתית, קונפורמיות, על תופעה שנקראת התנהגות העדר – אנשים הצטרפו למה שהיה.
הרבה מחקר נעשה על קונפורמיות בארצות שונות. ביפן למשל, בחברות קולקטיביסטיות זה לא נחשב כמשהו לא טוב, נתפס אפילו כמשהו חיובי. זו הציפייה מאנשים להיות קולקטיביסטיים בחברה שהיא קולקטיביסטית. מה שחשוב זה לא החברים שמרכיבים את הקבוצה, אלא הקבוצה עצמה. לעומת זאת, כאשר אנו מדברים על חברה יותר אינדיבידואליסטית, מה שיותר חשוב זה האישיות של כל אחד ואחד מאיתנו, פחות הקונפורמיזם. לתאר מישהו כאדם קונפורמיסט זה לא נתפס כמשהו מאוד מאוד חיובי. האם להיות קונפורמיזם זה משהו מודע או לא? ישנו אפקט שנקרא אפקט הזיקית – אתם מוזמנים לאיזה שהוא חדר ניסוי, עוברים על פני שני נבדקים ורואים ששניהם מגדרים בלחי. מה הסיכוי שאנו נתיישב ונעשה את אותה התנועה? מאוד גבוה. זהו אפקט הזיקית, שבו אנו מבטאים קונפורמיות באופן הכי הכי לא מודע. עניין הפיהוק עובד על אותו העיקרון. המחקר הקלאסי שנעשה בפסיכולוגיה חברתית שבדק את התופעה של השפעה שאל הרבה מאוד שאלות. כלו למשל מתי תהליך כזה של קונפורמיזם מתרחש? האם כולנו מושפעים באותה מידה? האם כל התנהגות שאנו מבטאים והיא דומה להתנהגות קבוצתית מסוימת, האם זה קונפורמיזם או לא? מה המבחן לקבוע אם התנהגות היא קונפורמית או לא? נכון שההתנהגות הזו היא כמו כולם, אפשר לתת לה את הכותרת של קונפורמיות. אך, האם כל התנהגות שהיא דומה לקבוצת אנשים היא נופלת תחת הקונפורמיות? כנראה שלא. האם ההתנהגות שלך משתנה כאשר אתה לא בחברת אותם האנשים?
אם ההתנהגות שלנו משתנה, אז זה לא קונפורמיות. הרבה מחקר נעשה על תופעת ההשפעה. אך, התפתחות מאוד חשובה שנעשית בשנים האחרונות היא החיבור בין כוח והשפעה. מי קובע מהי התנהגות נורמטיבית? החזק. האם יש סיכוי לחלש לקבוע נורמות? כנראה שפחות. חזק זה שיש לו משאבים, אמצעים וסטטוס חברתי גבוה. כנראה שיש חיבור מאוד חזק בין המעמד החברתי לבין התנהגויות נורמטיביות. מחקר שנעשה על ידי נמת', מראה לנו את ההשפעה של אנשים חזקים ובעלי השפעה, כאשר האדם ישב בראש השולחן הוא הם תפסו אותו כיותר חזק. כאשר אנו מדברים על נורמות קבוצתיות, מי יזכה לקבוע מהי בעצם התנהגות נורמטיבית? האם אנשים שהם חסרי יכולת או אנשים שהם בעלי משאבים וכוח?
*לקרוא את המחקר של מית'* תומס הובס באחד מספריו הלוויתן, שם הוא דיבר על הרצון להשפיע על אחרים. הוא טוען שהרצון הזה מסביר התנהגות חברתית. גם ניצ'ה דיבר על השפעה חברתית, טען שעונג וכאב הם תוצאה של הדרך להשגת השפעה וכוח. בהמשך היו שני חוקרים –
שיעור 6:
המודל של טוקמן- הציע את המודל שבו הוא ניסה להבין איך קבוצות נוצרות. קבוצות עוברות שלבים כדי שיחשבו כקבוצות אורגניות:
1 .       השלב הראשון הוא יצירת הקבוצה: אנשים מתקבצים לתוך מסגרת קבוצתית.
2 .       השלב השני הוא שלב הסערה: זה שלב שבו יש הרבה דברים שמתרחשים, אנשים מביאים לקבוצה את הנורמות, המחשבות והאמונות שלהם כדי שיוכלו להשפיע על הקבוצה, כדי שהיא תשרת אותם יותר מאשר אחרים. זה שלב שבו יש מאבק בין החברים, כל אחד רוצה להשפיע יותר על הקבוצה.
3 .       אם הקבוצה נוצרת היא מתקדמת לשלב השלישי הוא היווצרות נורמה קבוצתית: חברי הקבוצה מגיעים להסכמות שזה האני מאמין של הקבוצה, אלה הנורמות שצריכות להתרחש ולהשפיע. טוקמן אומר שבכל אחד מהשלבים ייתכנו עזיבות והתפרקויות. אם היא לא מגיעה להסכמה לגבי הנורמה, היא יכולה להתפרק. כל אחד מאיתנו יכול לעזוב את הקבוצה.
טוקמן דיבר על קבוצות משימה – אלה קבוצות שנוצרות כדי לבצע מטלה מסוימת. לאחר הנורמה יש את שלב הביצוע ולאחר מכן מתפרקים. זה לא רק לגבי קבוצות משימה, כל קבוצה יכולה להיות מתוארת על פי המודל אך לא כל קבוצה מתפרקת. טוקמן כשדיבר על קבוצה, הוא דיבר על קבוצה אורגנית שיש בין חבריה אינטראקציה. מה קורה כאשר ישנו מצב אחר?
ישנם אנשים נוכחים אבל אין בניהם אינטראקציה, האם אנשים כאלה שנקראים "קבוצה פאסיבית/אפקטים פשוטים" האם להם יש השפעה על התנהגותינו והביצוע שלנו או לא?
טריפלט בחן את הסוגיה הזו. כבר בסוף המאה ה19, הוא שם לב שרוכבי אופניים שהתחרו אחד נגד השני השיגו תוצאות יותר טובות מאשר רוכבי אופניים שהתחרו נגד השעון כל אחד בנפרד. הוא שאל האם זו תוצאה כללית או ספציפית. כדי להראות ולבחון את התופעה הזו שקרא לה "המרצה חברתית" הוא עשה ניסוי. הוא ביקש מילדים להתקין ולסובב את חוט החכה. בתנאי אחד הם עשו את זה עם ילדים אחרים (קבוצה) שעשו את אותה המטלה ובתנאי אחר הם עשו את זה לבד. הוא מדד את משך הזמן שלוקח להם לעשות את זה. הוא מצא שלוקח להם פחות זמן לעשות את זה כשהם בקבוצה, למרות שהם לא מכירים אחד את השני. לא הייתה בניהם אינטראקציה אך עצם הנוכחות גרמה לאותם ילדים לעשות את זה טוב יותר. לתופעה הזו טריפלט קרא "המרצה חברתית"-  לא רק שהיא לא דוחפת את הביצוע קדימה, אלא יכול להיות שבמצבים מסוימים היא פוגעת בביצוע. נוכחות של אנשים אחרים משפיעים על הביצוע של האדם לטוב או לרע.
בעקבות טריפלט באו גם חוקרים אחרים, גורדון פלויד עשה ניסוי שגם הוא בחן את הסוגיה של המרצה חברתית. נותנים עצם וצריך לדווח על כמה שיותר אסוציאציות שמתקשרות לאותו עצם. הוא נתן את אותה המטלה לסטודנטים בתנאי אחד בנוכחות אחרים ובתנאי אחר לבד. הוא מצא ש94% מאלה שהיו בחברת אנשים אחרים, נזכרו ביותר אסוציאציות חברתיות מאשר שהיו לבד. אך, הוא שם לב למשהו מעניין, שהשונות בין הנבדקים הייתה מאוד גדולה, זה אומר לנו שכנראה ישנם נבדקים שמגיבים בצורה אחרת. נכון ש94% זכרו יותר אך עצם זה שהייתה שונות גדולה אומר שאנחנו צריכים לחקור יותר. המחקר בנושא המרצה חברתית נכנס לתרדמת.
5 -30 שנה בא חוקר שקוראים לו זיונץ והציע את ההגדרה הנוכחית של "המרצה חברתית" – נוכחות של אנשים אחרים משפרת ביצועים כאשר מדובר במטלות קלות או מוכרות מאוד ופוגעת בביצועים כאשר מדובר במטלות קשות או חדשות.
המרצה חברתית לפי זיונץ אומרת שנכון שטריפלט מצא שנוכחות של אחרים משפרת את הביצוע אך בחלקו. הוא טוען שהחלק השני לא היה אצל טריפלט. החלק השני אומר שכשמדובר במטלה קשה או חדשה, נוכחות של אחרים פוגעת בביצוע. גם אם מדובר במטלות שאנחנו אוהבים אז הנוכחות של אחרים לא תפגע ואפילו תשפר. זיונץ התבסס על שני דברים חשובים:
1.       הנוכחות של אחרים גורמת לנו למצב של עוררות – באופן כללי בני האדם הם בלתי ניתנים לניבוי ובלתי צפויים ולכן אנחנו צריכים להיות דרוכים. ואז כנראה אנחנו נהיה במצב של היכון, להיות מוכנים לכל מה שיכול לקרות.
2 .       אותה עוררות גורמת לנו להיות נוקשים מבחינה קוגניטיבית – היא באה לידי ביטוי בכך שאנו יותר נוטים לבצע את התגובה הדומיננטית, זה אותה תגובה שאנחנו רגילים אליה, אנחנו נצמדים למה שאנחנו יודעים. המודל של זיונץ אומר שבנוכחות של אחרים אנחנו נמצאים במצב של עוררות, העוררות הזו מביאה לעליה בהתנהגויות דומיננטיות. אם מדובר במטלה קלה, אז אותה תגובה דומיננטית היא זו שתהיה הנכונה ביותר ולכן הביצוע שלנו יהיה מצוין. אך, אם מדובר בסיטואציה חדשה שהיא יותר מורכבת ועדיין אנחנו נצמדים למה שאנחנו מכירים בגלל העוררות, אז הביצוע שלנו יפגע.
התופעה הזו לא קשורה רק לבני אדם, יש בזה בסיס אבולוציוני. זה לא רק העניין של נוכחות של אחרים שלא ניתנים לניבוי, אלא יש בזה משהו אבולוציוני.
2 ניסויים כדי לאושש את התיאוריה של זיונץ:
1.       מחקר הביליארד – נעשה בארה"ב במועדון סטודנטים ב1982. בניסוי הזה עמדו שופטים ברחוק וצפו בשחקני ביליארד. את השחקנים השופטים חילקו למעל הממוצע ומתחת לממוצע. בשלב השני, הצטרפו צופים למשחקי הביליארד, שניגשו ליד השולחן והתחילו לצפות באותם שחקנים, שלפני אותם רגעים חולקו למעל ומתחת לממוצע על ידי –