הזיכרון הגראפי בסרט "פרספוליס":
בין התרבויות והזהויות מבוא
הוגי אסכולת הפרנקפורט, Adorno  ו-Marcuse, דיברו על האוטונומיה של הצורה האומנותית אשר לא נשמעת לתכתיבים פוליטיים או אידיאולוגיים. על פי תפיסתם, ליצירת אומנות כוח לשנות מציאות ולהעניק לה מרחב אלטרנטיבי וחיים עצמאיים. הצורה האסתטית מוגדרת כ"תוצאה של הטרנספורמציה של תוכן (עכשווי או היסטורי, אישי או חברתי) לצורת השלם האוטונומי: שיר, מחזה, רומאן ועוד. כך, היצירה יוצאת מהתהליך התמידי של המציאות ומקבלת מציאות משלה" (Marcuse,
1 977, p.8 ). בהתאם לגישה זו, התפקיד הביקורתי, החתרני והפרוגרסיבי של האומנות נעוץ בהגיון הפנימי של היצירה אשר מוצג באמצעות הצורה האסתטית. אף על פי העובדה כי הצורה האסתטית של יצירת אומנות מרחיקה אותה מהמציאות של המאבק בין מעמדות, יש לה פוטנציאל  לייצר תודעה נגדית: האופי החתרני של יצירת אומנות אינו תלוי במקור המוצא של האומן או בייצוג המעמד המדוכא: "הקריטריונים לאופי הפרוגרסיבי של האומנות נמצאים אך ורק ביצירה עצמה: במה היא אומרת וכיצד היא אומרת זאת"(עמ'19). בהקשר תפיסה זו, הסרט "פרספוליס", מאת מרג'אן סטרפי, האומנית האיראנית שמתגוררת בצרפת, הוא מעין מקרה מייצג של הדרך בה התפקיד החתרני והפרוגרסיבי של האומנות בא לידי ביטוי בצורה אסתטית. הצורה האסתטית – שימוש בנובלה הגראפית (קומיקס) ובסוגה המסורתית של אוטוביוגרפיה – מאפשרת לסטרפי לחקור את הזהות האיראנית הנשית, הן בתוך המדינה האסלאמית והן בגולה האירופאית. כמו כן, הצורה הזו מאפשרת לנסח מחדש את התפיסה המערבית הרווחת שרואה בנשים האיראניות נתינות פסיביות ומדוכאות של המשטר האסלאמי האורתודוקסי. בעבודתי זו, אעסוק בניתוח של הצורה האסתטית, בה נעשה שימוש בסרט "פרספוליס", וזאת במטרה להראות כיצד האג'נדה החתרנית של הסרט מועברת לצופים באמצעות הצורה.
הניתוח יתמקד בשלושה ממדים: א) השימוש בנובלה הגראפית (קומיקס, ב) השימוש בסוגת האוטוביוגרפיה ו-ג) ייצוג האישה האסלאמית. הטענה היא כי באמצעות שלושת הממדים הנ"ל הסובייקטיביות האיראנית הנשית מתהווה מחדש בתוך ההקשר החברתי, התרבותי והפוליטי, וכן בניגוד לתפיסות המערביות הסטריאוטיפיות המציבות את האישה מהעולם האסלאמי במקום הקורבן המדוכא, בהשוואה לאישה המערבית ה"משוחררת."