ממ"ן 13-מבוא ללימודי מגדר
1 00 עבודה מצוינת! נהניתי לקרוא.
בהצלחה! תשובה לשאלה 1:
-יש להדפיס ברווח כפול. גודל גופן 12.
סעיף א':
פייטמן בוחנת את יסודותיו של אי-השוויון במדינה המודרנית באמצעות ניתוח ביקורתי של הוגי "האמנה החברתית" (לוק, רוסו, הובס)שיצאו נגד תפיסת השלטון והלגיטימציה של הסמכות הפוליטית של הפטריארכליזם הקלאסי,לפיו הסמכות הפוליטית היא סמכותו הטבעית של האב:
אלוהים העניק לאדם הראשון את זכות השלטון על בניו. בני האדם לא נולדים בני-חורין ושווים אלא כפופים לסמכותו של אביהם ובהמשך לכפיפות המלך.כשמהפכתם של אלו ביחס לפאטריארכליזם הקלאסי הייתה בטענה כי בני האדם נולדו בני חורין ושווים ולא כפופים לשום סמכות.    כלומר, הוגי האמנה החברתית עשו הפרדה חשובה בין סמכותו של האב על בניו (שהיא אכן סמכות טבעית לדעתם ואין צורך כלל לדון בה), לבין סמכות השלטון הפוליטי – סמכות שהלגיטימציה שלה נשענת על הסכמתם החופשית של כל הנתינים (בני החורין).√ לתפיסתם, בהיסטוריה האנושית היה שלב שבו החליטו בני האדם שכדאי להם להיכנס לחוזה משותף, לוותר על האינטרסים הפרטיים ולכונן את החברה האזרחית.השאלה היא:האם גם הנשים כלולות בחוזה הנ"ל?התשובה אינה חד משמעית אלא:פייטמן טוענת כי אומנם הוגי האמנה החברתית הסירו את סמכותו של האב מסמכותו הפוליטית על השלטון, אך הם לא ביטלו כליל את סמכות האב – היא פשוט הוצאה מתוך החיים הפוליטיים אל הספירה הפרטית של המשפחה,כלומר, המדינה המודרנית ותפישת הסמכות הפוליטית שלה נשענות על הפרדה חדשה בין הזירה הפרטית לבין הזירה הציבורית-פוליטית-אזרחית.√ כך, שיסודות אי השוויון נובעים מההפרדה בין הספירה הפרטית לציבורית,וההשלכה של ההפרדה עבור הנשים הואשהשעבוד שלהן מתרחש כעת באותה זירה "בלתי-נראית" של המשפחה.מצוין! השעבוד של הנשים על-ידי הגברים הופך להיות כך בלתי-פוליטיאך חשיבותו של מושג "החוזה בהסכמה" היא רבה בחשיבה המודרנית, לפיכך מתקיים טקס הנישואין.
אם כן, לשעבוד בזירה הפרטית יש מראית עין של הסכמה.  לטענת פייטמן היא שההפרדה בין הספירה הפרטית לספירה הציבורית נשענת על חוליה חשובה שהיא כמעט תמיד מושתקת:
הסיפור הלא מסופר של "החוזה המיני" – כמו בהגות של הפאטריארכליזם הקלאסי – אונס ראשוני של הגבר את האישה.בניסוח עדין יותר: בזכותו הראשונית להפוך לאב, זכות שפירושה חירותו לעשות שימוש בגופה של אישה.√ יסודות אי השוויוןמה שמונח גם בבסיס כתביהם של הוגי האמנה החברתית ולמעשה טמון בבסיס המדינה המודרנית שהיא כקהילה של אינדיבידואלים שהתאגדו בהסכמה, קהילה של עמיתים-זרים המשתפים פעולה, היא קהילת הגברים,שהתאגדו יחדיו כדי להבטיח שלכולם תהיה חירות (באופן שווה) בגישתם המינית לגופן של נשים. היחסים הפוליטיים (בהסכמה) הם יחסים בין גברים שהבטיחו לעצמם את הזכות המינית על נשים (אותה זכות שהייתה "פעם" רק של האב),וזכות הגישה החופשית לנשים מוסדרת באמצעות הספירה של המשפחה (הנתפסת כ"פרטית" ולא פוליטית) ולכן אין צורך לחקור אותה ולא לדון בה במסגרת המחשבה המדינית,תוך תפיסתה כ"זכות טבעית" ובלתי נראית מאחר והיא מתבצעת בקן המשפחתי,בספרה הפרטית.הסכמתה של האישה לנישואין מספקת את הלגיטימציה להכפפת הנשים בספירה הפרטית ובכך שיעבוד הנשים המוכפפות לגברים בעלי החרות והשליטה על הגוף הנשי.
תשובה טובה מאוד!…
סעיף ב':ההסבר אותו מציעה צ'ודורו להימצאותן של הנשים בספירה הפרטית וללא עצמאות כלכלית,הינופסיכואנליטי במהותו לפיו מתבצע כאן תהליך לא מודע שמתחיל בשנים המוקדמות המתבטא בהתייחסותן השונה של האימהות לשני המינים הנובע מעצם חוויתם השונה הנחווית ע"י האמהות בגידולם:האם חווה את הבן כשונה ממנה ולכן מפרידה אותו מעצמה מוקדם יותר באופן שבו עצמיותו של הבן נשענת על הדחייה של האם אותו וכוללת הכחשת הזדקקות לקשר,אישיות המאופיינת ברמת אוטונומיה גבוהה, והקושי כתוצאהמהדחייה בא לידי ביטוי ביצירת קשרים ובחוויות של אינטימיות ואמפתיה.לעומת חווית האם את ביתה-כחלק מעצמה,כדומה לה וממשיכת דרכה,מה שיוצר פיתוח זהות אצל הבת מתוך הזדהות עם האם, וההשפעה של התהליך על אישיותן מתאפיין מצד אחד-ביכולתלאינטימיות,אמפטיה וקרבה (מה שהבנים מתקשים כתוצאהמהדחייה שחוו בשנותיהם המוקדמות),אך מצד שני-נוצר קושי בעצמאות,נפרדות ואוטונומיה וכן-הכרה בהערכה החברתית הפחותה הניתנת לבת.   ההבדל האישיותי בין בנים לבנות למעשה מתבטא בכך שנשים רוצות להיות אימהות כי זה הדרך בה מבטאות תחושת המשכיות, קרבה ואינטימיות עם תינוקן והן גם בעלותכישורים המתאימים לכך שנרכשו כתוצאה מחוויותיהם הבלתי מודעת עם האם בשנותיהן המוקדמות.√ הגברים לעומתם מנוכרים יותר לרגשותיהם ופונים לשוק העבודה ולזירה הציבורית כדי לממש את העצמאות שנכפתה עליהם בשנותיהם המוקדמות ביחסם עם האם.(כמובן שזהו תהליך לא מודע).
וכך נשים יותר מגברים,מפתחות גם את היכולות וגם את התשוקה לחוות מחדש את חווית הקשר אם-ילד, ובמיוחד אם-בת,שכן ההפרדות של הבת מאמה היא פחות שלמה מזו של הבן, והדבר מעורר תשוקה אצל הבת לחזור לקשר עם ילד או ילדה משלה.
כך משתכפלת האימהות. האם עם הזהות המגדרית שלה,בחברהממוגדרת,מפתחת יחסים שונים עם בניה ובנותיה,ואלה,דרך הזדהותם עם האם, מפתחים תכונות וצרכים שונים.כך הבת  מפתחת את הכישורים-אינטימיות ואמפטיה והתשוקה להיות אם, והמעגל חוזר חלילה.√ מתוך זה נוצר מצב שעבודת האימהות משויכת לנשים והופכת אותן להיות פנימה בבית, בספירההפרטית ואת הגברים להיות אדוני הזירה הציבורית השליטים. עבודת האימהות באופן הזהמשכפלת לא רק את תפקידיהם המסורתיים של גברים ונשים את אי השוויון המסורתי ביניהם המשכפל את עצמו שוב ושוב.√…
סעיף ג': ההבדל בין טענותיהן של החוקרות צ'ודורוופייטמן הוא מהות הסיבה שלפיה נוצרת ההפרדה בין הספירה הפרטית לזו הציבורית היוצרת את שעבודן של הנשים בזירה הפרטית, "הבלתי נראית" המשפחתית יפה!:
צ'ודורו מתייחסת לתהליכים הפסיכולוגיים השונים אותם חווים הגברים והנשים ביחסיהם המוקדמים עם האם, כל שאופן הפנמת החוויה הראשונית שונה בקרב שני המינים, ואותו אופן הפנמת החוויה הראשונית הוא זו שמייצרת את המאפיינים האישיותיים הייחודיים לכל מין בפני עצמו,בקרב מין הזכר-לעצמאות,נפרדות והימצאות עיקרית בספרה הציבורית,לעומת המין הנקבי-השואף לשימור האינטימיות והקרבה שהפנים מחוויותיו הראשוניות הללו בתת המודע,וממילא להימצאות בספרה הפרטית שמספקת את הצרכים הללו ומתאימה למאפייני אישיות אלו,ומתוך זה נוצר מצב שעבודת האימהות משויכת לנשים והופכת אותן להיות פנימה בבית ואת הגברים להיות אדוני הזירה הציבורית השליטים.
עבודת האימהות באופן הזה משכפלת לא רק את תפקידיהם המסורתיים של גברים ונשים אלא גם את אי השוויון המסורתי ביניהם המשכפל את עצמו שוב ושוב.-לעומת פייטמן שתולה זאתבתהליכים פוליטייםלפיהם טוענתפייטמן כי אומנם הוגי האמנה החברתית הסירו את סמכותו של האב מסמכותו הפוליטית על השלטון, אך הם לא ביטלו כליל את סמכות האב – היא פשוט הוצאה מתוך החיים הפוליטיים אל הספירה הפרטית של המשפחה,כלומר, המדינה המודרנית ותפישת הסמכות הפוליטית שלה נשענות על הפרדה חדשה בין הזירה הפרטית לבין הזירה הציבורית-פוליטית-אזרחית.
כך שיסודות אי השוויון נובעים מההפרדה בין הספירה הפרטית לציבורית,וההשלכה של ההפרדה עבור הנשים הוא שהשעבוד שלהן מתרחש כעת באותה זירה "בלתי-נראית" של המשפחה, וברצון הגברים להיות בעלי חרות על גוף האישה ודרך הימצאותה בזירה הפרטית וה"בלתי נראית" השעבוד של הנשים על-ידי הגברים הופך להיות כך בלתי-פוליטי,ומושג "החוזה בהסכמה" הואאבן יסוד בחשיבה המודרנית, במסגרתו מתקיים טקס הנישואין שמתבצעים כמובן תחת "הסכמת האישה",כך שלשעבוד הנשים בזירה הפרטית יש מראית עין של הסכמה,ובכך הימצאות האישה בספרה הפרטית,הביתית מאפשרת לגברים ביתר נוחות לממש את אינטרסיהםהמשותף של קבוצתם המאוגדת לרצון המשותף שהוא:  שלכולם תהיה האפשרות באופן שווה להיות בעלי חרות ושליטה על גוף האישה.
וזכות הגישה החופשית לנשים מוסדרת באמצעות הספירה של המשפחה (הנתפסת כ"פרטית" ולא פוליטית) ולכן אין צורך לחקור אותה ולא לדון בה במסגרת המחשבה המדינית,תוך תפיסתה כ"זכות טבעית" ובלתי נראית מאחר והיא מתבצעת בקן המשפחתי,בספרה הפרטית.הסכמתה של האישה לנישואין מספקת את הלגיטימציה להכפפת הנשים בספירה הפרטית ובכך שיעבוד הנשים המוכפפות לגברים בעלי החרות והשליטה על הגוף הנשי. אם כן-פרטנו עד כה את השוני בטענותיהן של החוקרות בדבר הימצאות האישה בספרה הפרטית ככלי משעבד ע"י המין הגברי.   בנוסף-הפתרון אותו מציעה פיטמן הינו נוטה לכיוון הימצאותה של האישה בספרה הציבורית על מנת לצאת מהשעבוד הנעשה כשהיא מצויה בספרה הפרטית,לעומתצ'ודורו שמבחינתה הפתרון לאי השיוויון הינו בהמצאות הגברים בספרה הפרטית ולא כעיקריים הדומיננטיים בספרה הציבורית. תשובה מצויינת!
5 /
5 תשובה לשאלה 2:באופן כללי-בל הוקס מתנגדת למבני השליטה הפועלים על כולנו, ונוגעים להיבטים שונים של הזהות: לא רק מגדר אלא גם גזע, מיניות, ומעמד.הפמיניזם שלה פונה להמונים כשמטרת העל הפמיניסטית על-פי הוקס היא שחרור (דה-קולוניזציה) מכל סוגי הדיכוי.
בל הוקס מבססת את דבריה על הגישה הפוסט קולוניאליסטית,והיא מבטאת את דבריה בלשון של התנגדות ושחרור מהכיבוש הפיזי והתרבותי של המערב. תודעה זו היא תנאי הכרחי לפעולה של התנגדות לדיכוי ולאפשרות של שינויושחרור, מאחר ואדם בעל מודעות ביקורתית הוא אדם שאינו מקבל את מערכות הדיכוי כעובדה טבעית, נתונה.
הוקס טוענת שהתרבות הלבנה (גם בתנועה הפמיניסטית) מציעה לנשים השחורות שתי אופציות שבמהותן בעייתיות:הראשונה: היטמעות,השנייה: היבדלות גמורה.
הוקס דוחה את שתי אופציות הזהות האלה ובוחרת באפשרות שלישית.
אפשרות שלישית זו היא אקט של יצירת מרחב עצמאי – הוקס קוראת למרחב זה מרחב השוליים. √ מרחב זה יהווה אתר של טרנספורמציה-מעבר שינויי  שבו יתפתח הסובייקט השחור למשוחרר.
שוליים אלה אינם מרחב המוגדר על ידי הקולוניאל, על ידי בעל הכוח-אלא (כאתר-כך מכנה אותו) כזה שנוצר מתוך בחירה,אתר של יצירתיות, אתר שבו נקבע מה אנו רוצים להיות וכיצד נפעל.
ככלל, לדעתהוקס, בתרבות של הלבנים ממלאות הנשים השחורות שני תפקידים. או שהן נחשבות לילדות רעות אותן נשים שמשדרות אסרטיביות ,מצטיירות כ"כלבות", מטורפות, נתפסות כמאיימות ועל כן זוכות ליחס גרוע בהתאם,או שהן ה"סופר מאמות" שאומרות את האמת בפנים, משגיחות על כולם ומשרות קסם בכל אשר תלכנה.√ כולם מנסים לחסל את הילדות הרעות, אשר נבדקות ללא הרף ונקראות לסדר ובכך ממשטרים אותן, לעומת המשויכות לקטגורית ה"סופר מאמות" שהן לפעמים "ערפדיות" בזמנן החופשי ועושות כל מה שמתחשק להן, פחות מתייחסים לכך אם בכלל, מאחר והן אחרי ככלות הכול נחשבות כ"מיוחדות".  על כן הוקס מציעה לעמוד כל העת על המשמר ביחס לניכוס ולניצול דמויותיהן של נשים שחורות במיוחד (אותן המצליחות והמשדרות אסרטיביות) בפטריארכיה הקפיטליסטית השתלטנית, וכךהיא סוברת שלא ניפול גם אנו בפח שטמנה לנו התרבות השלטת.בתוך מרחב השוליים בו תתפתח הסובייקטיביות המשוחררת של ה"נשים השחורות")במסגרת השיח שיתפתח תוכל הסובייקטיותהשחורה לפעול, לדבר, ולייצג את עצמה, ולא להיות נגזרת של המבט הלבן, המצמצם את האפשרויות לנשים השחורות כפי שאמרנו קודם:היטמעות או היבדלות גמורה אלא האופציה השלישית שהוקס מצדדת בה שמנסה לעצב תפקידים אחרים לנשים השחורות.לפיהם רק כאשר בעלת הכוח תיכנס למרחב השוליים שאותו הגדירה האישה השחורה(עליו דיברנו קודם), היא תוכל להיהפך לשותפה לתהליך השחרור המשותף.√ מצוין!
2 5/
5 …
תשובה לשאלה 3:
באטלר שלפיה אחת הזירות הביקורתיות ביחס לזהות המגדרית היא "הופעת הדראג":
דראג הוא כינוי סלנג ללבישת ביגוד בעל משמעות סמלית כלשהי, אך לרוב מתייחס ללבישת ביגוד המזוהה עםהתפקיד המגדרי ההפוך למינו של המתלבש. דראג נקשר לעתים בהומוסקסואליות, אם כי קשר כזה אינו קייםבהכרח ובמקרים רבים לבישת הבגדים מתבצעת עקב רצון לביטוי עצמי כלשהו או לצורכי בידור, ולאו דווקאמטעמי זהות מינית או מגדרית.
תופעת הדראג היא פרקטיקה=פעולה תרבותית המערערת את ההבחנה בין מהות פנימית להופעה חיצונית וחושפת את המבנה החיקויי של המגדר.  נוכל לשאול: האם הגבר המופיע כאישה הוא במהותו גבר שרק חיצוניותו היא נשית, או שהנשיות המופגנת שהוא מציג מלמדת כי במהותו הוא אישה, למרות הגופניות הזכרית שלו, המסתתרת תחת ההופעה הנשית? בטלר טוענת כי הדראג מדגים עד כמה נשיות וגבריות הם קודים תרבותיים שתמיד רק ניתן לחקות אותם אך אין להם אמת טבעית ופנימית.√הפארודיהמאפשרת לחשוף את החקיינות שבכל זהות ואת העדר המקור שמאחורי החיקוי, פארודיה היא פעולת חיקוי תרבותית שמערערת את האמיתותהלכאורה "בסיסיות"ואת האשליה של זהות מלוכדת ולפיה יש בהכרח הלימה בין הדמות המחקה למה שהיא מחקה. המערער את האמיתות הבסיסיות שכוננו באופן תרבותי.כמו כן גם הדראג בו האדם מחופש לדמות מסוימת זכר/נקבה-אין זה מעיד על הלימה=התאמה בין מינו הביולוגי לדמות הזכרית/הנקבית לה בצורה סטראוטיפית התחזה.√ מבחינת באטלרהמגדר כפרפורמנס-ביצועיות/ הצגה/ חיקוי-כך שהדראג חושף את העובדה שהזהות המגדרית היא תוצאה של חזרה על התנהגויות, ביטויים, סגנונות גופניים, חזרה שבלעדיה אין כל מובן לגבריות/נשיות, וזהו כוחו הביקורתי של הדראג.
כפי שבאטלר כותבת (בעמ' 397) "פעולות המגדר השונות הן שיוצרות את רעיון המגדר, ובלעדיהן לא יהיה קיום למגדר כלל". כלומר:
הזהות שלנו,  כאישה או כגבר, כלסבית או כהטרו-סקס-היא ביצועית, צומחת מתוך חזרה כמו-פולחנית על נורמות, שהן המגדירות את הקטגוריות של הזהות.הזהות המגדרית, הינה למעשה בבחינת קוד תרבותי שאנו מחקים ומשחקים בתפקיד חברתי שאנו מבצעים. היא אינה מהות פנימית אלא עשייה חוזרת, אקטים ומחוות, שמשמרים את האשליה של זהות מגדרית יציבה ולכידה.√ תשובה מצוינת.
5 /
5 …
תשובה לשאלה 4:סעיף א':
משפטה המפורסם של דה-בובואר, שביסוד ההבחנה בין מין למגדר, מופיע בחלק השני של "המין השני":"לא נולדת, אלא נהפכת לאישה." כלומר, אנו נולדים עם נתונים ביולוגיים-גופניים של מין (זכר או נקבה), אולם רק בהמשך מתעצבת זהותנו החברתית-מגדרית, בעלת המשמעויות התרבותיות ע"י תהליך החברות.    ישנה כאן הבחנה בין הבדלים שקודמים לעיצוב החברתי-תרבותי ,ההבדל המיני,הביולוגי-לפיו נשים וגברים מבחינה אנטומית נולדו שונים,ובעלי מאפייני ואיברי מין שונים.(לדוג':
בין מי שיש להן שדייםלבין מי שהם נטולי שדיים), לעומת הבדלים המובנים על ידי החברה והתרבות שזהו למעשה,ההבדל המגדרי, למשל הבדלי לבוש ותספורת, הבדלים בתחומי עניין בין המינים וכדומה).√  דה בובואר קוראת לנשיםבאמירה:"לא נולדתן עם לבוש ייחודי לנשים (נעלי עקב,חצאית מיני..), גם לא נולדתן עם תחושה של ביטול עצמי, ולא נולדתן נטולות שאיפות". אלא כל המאפיינים (שיוצרים את ההבחנה המגדרית בין גברים לנשים) הללו נרכשים במהלך תהליך החברות הפטריארכאלי.     √ סעיף ב': לדעתי ג'ודיתבאטלרתהייה שותפה במידה רבה עם טענה זו של דה בובואר בה עסקנו בסעיף הקודם: כפי שנראה במאמרה המתורגם של בטלר,היאמערערת על כמה מיתוסים תרבותיים שמעצבים את חיינו, היא מראה שמה שנחשב לנתון, טבעי והכרחי הוא למעשה תלוי חברה, היסטוריה, תרבות ולשון.
בנוסף-ג'ודית בטלר שותפה למהלך ביקורתי עקרוני שמתרחש בפילוסופיה של המאה ה- 20 ומערער על התפיסה המסורתית של הסובייקטתפיסה זו, שצמחה במחשבה של הנאורותמחשבה של הנאורות המציבה את הסובייקט כריבון. כסובייקט יחיד, שמבטו תבוני,ככזהשכוונותיו ותבונתו הן שמכוננות את זהותו.  ומבטו חושף את מבנה המציאות.חשוב לציין שבטלרמתמקדת במיוחד בביקורת הסובייקט של חוקר התרבות מישל פוקו וכאן ההבדל החשוב בין ההגות ויש להדגיש זאת.:ע"פפוקו הסובייקט המודרני שכולנו תופשים אותו כמציאות אמיתית ונתונה (אותו "אני" בעל תודעה, חירות וכו') הוא קטגוריה דיסקורסיבית (כהבדל של שליטה וכוח, אותה מערכת פטריארכאלית שהפמיניזם נאבק בה)כלומר:תוצר של שיח חברתי,שהתהווהבמסגרתם של כמה מערכי שיח שהתגבשו בעידן המודרני,במסגרת מדעית וע"י דיסציפלינות של ידע (שחוקרות את האדם דרך פסיכולוגיה, קרימינולוגיה, דמוגרפיה, פילוסופיה, בלשנות, סוציולוגיה),ובמסגרת שיח המיניות, נתחמו ההבדלים המגדריים בין גברים לנשים ונוצרו נורמות בדבר דרכי התנהגות, צורות חשיבה, אפשרויות של דיבור שהגדירו מיהו ומהו הסובייקט האינדיבידואלי, אותו סובייקט שנתפש כטבעי וכנתון,למעשה הוא קטגוריה היסטורית שעשויה יום אחד לחלוף מן העולם√.בטלר מראה שהסובייקט הוא תמיד "ממוגדר" כלומר נתפש כגבר או אישה (באופן "טבעי"), בעל תשוקה ומשיכה הטרוסקסואלית ומאפיינים מסוימים של אישיות וגופניות. כל אלה מובנים כטבעיים בעוד שבפועל הם תוצר של דרכי התנהגות מסוימות שמאורגנות תחת כוחות חברתיים, ומעצבות את מה שנתפש כאמיתי וכטבעי.  מעבר לכך-בטלר מערערת את ההבחנה פנימי/חיצוני הנוגעת למושג הסובייקט: בעקבות פוקו היא מציגה את הנפש כבית הכלא של הגוף, כלומר:
השיח העוסק בנפש האנושית (שפוי/בלתי שפוי, נשיות/גבריות, הטרוסקסואליות/הומוסקסואליות וכדומה)פועל על הגוף,ממשטר אותו ומעצב אותו בדרכים מסוימות.  כאשר הטענה היא כי פנימיות הסובייקט היא תוצר של כוחות שפועלים על הגוף של הסובייקט.  בטלר "ממגדרת" את הטענה של פוקו,לתפישתה הזהות המגדרית היא הכוח המרכזי המסומן על הגוף וממשמע אותו  (כדוגמתהאופנים שבהם תפישת הנשיות,המהות הנשית פועלת על הגוף: היא מייצרת גוף רזה, חלק, נקי, ריחני, חדיר, לא יציב, וכדומה. פרקטיקות אלה של הסדרת הגוף משמרות את תפישת הפנימיות הנשית – עדינות או חולשה, חוסר-יציבות, רגשנות).בטלר טוענת כי הכוחות שפועלים על הזהות המגדרית מייצרים את אשליית הזהות הלכידה√, שלפיה מי שנולד עם כרומוזומים מסוימים, למשל XY =זכר, שבהמשך יאמץ בהכרח זהות מגדרית גברית וימשך לנשים,אם כן-תפישה זו מניחה שקיימת הלימה בין המין, המגדר והתשוקה.  אך בטלר טוענת שהלימה זו אינה הכרחית אלא תוצר של משטור חברתי שגורם לזהות הלכידה להיות הזהות "הטבעית", אבל גם הזהות ש"כדאי" להחזיק בה שכן המגדר הוא מנגנון של ענישה (כפי שנראה "עונשים חברתיים" על החריגה מהנורמה מוטלים על זכר שלא הופך להיות גבר או נקבה שלא הופכת להיות אישה). הזהות המגדרית נתפשת כביטוי של גרעין פסיכולוגי מהותי.  כך למשל פרקטיקות נשיות – איפור, ביגוד, צורת הליכה, הבחירה במקצועות מסוימים, הרצון להתחתן, קריאה של ספרות מסוימת – כל אלה נתפשים כביטוי של הפנימיות הנשית,כלומר:גם כשמוסכם שמגדר הוא חברתי ולא טבעי עדיין ההנחה היא שהוא מבטא את הפנימיות הנפשית.
באטלר טוענת שהפנימיות היא אשליה שנוצרת מתוך הפרקטיקות=הפעולות היומיומיות שאנו חוזרים עליהם שוב ושוב.הזהות המגדרית היא ממשית מאוד, אנו חיים אותה, היא לא שקר אבל גם אינה טבעיתואינה הכרחית,אלאהיא כתוצר של כוחות הכפייה המארגנים את אפשרויות החיים בחברה המודרנית,ובכך גם שותפה לדה בובואר שסוברת שלא נולדת אישה אלא נהפכת לאישה כתוצר תהליך חברות פטריארכאלי הכופה את ההבחנה המגדרית בין המינים לפיו-זכר/נקבה,יהפך ויאמץ זהות מבחינה מגדרית לגבר/אישה ויפתח תשוקה למין השונה ממנו. יחד עם זאת-הצד השונה בין החוקרת באטלר ודה בובואר הוא כך שבאטלר למעשה מדברת על התהוות ההבחנה של שני המינים ככפיה הטרוסקסואלית הכפויה הן על נשים והן על גברים,לעומת דה בובואר שמתמקדת בנחיתותה של האישה והפיכתה ל"אישה" על המאפיינים המגדריים שכרוכים בכך בתהליך החברות הפטריארכאלי,אך לא פונה בטענתה זו למין הגברי שנהפך לכזה בתהליך חברות כלשהו,מכיוון שהוא לדעתה בעליונות ועל כן לא צריך לדון במצבו המיוחד ובמעמדו.לצד נקודות דמיון חשוב להדגיש כי באטלר מבקרת את ההבחנה בין מין ומגדר שדה-בובואר מקבלת (ראי גם מאמרה של עמליה זיו). באטלר טוענת שגם כאשר יש הסכמה שמגדר הוא חברתי ולא טבעי עדיין ההנחה היא שהוא מבטא את הפנימיות הנפשית. יש בטענה זו התנגדות לקיומו של סובייקט, בעוד דה-בובאר בהחלט טוענת לקיומו. כפי שכתבת נכון,  הסובייקט ממוגדר והוא תוצר של כחות חברתיים ואילו על פי דה בובואר הסובייקט ריבון ויכול לכונן את עצמו.
בדיקה נעימה! –