עבודה סמינריונית במסגרת הקורס:
לימוד הספרות התנאית אמוראית כדגם לפיתוח תרבות ישראל שינויים בהתפתחותה של הכתובה.
תוכן עניינים
נושא עמוד הקדמה
3 מבוא
4-5
מהי כתובה?
6-7
התפתחות היסטורית בתהליך גיבוש הכתובה.
8-12
הכתובה מדאורייתא או מדרבנן?
13-15
תנאי כתובה חובת הבעל לאישה
1 6-19
חובת האישה לבעל
2 0-21
חשיבות הכתובה בימינו
2 2-23
סיכום
2 4
ביבליוגרפיה
2 5
הקדמה כאשר נתבקשנו בקורס לבחור נושא לעבודה הסמינריונית ,התחבטתי עם עצמי, היה נושא שמאוד סיקרן אותי ושאותו מאוד רציתי לחקור, אך מאוד חששתי להיכנס לעומקם של דברים בעיקר בגלל הפאן הרגשי .לבסוף בחרתי בנושא הכתובה. החלטתי לחקור את נושא הכתובה בגלל כאב פרטי שלי, לפני כ-שבע שנים התגרשתי (היום אני נשואה ולמרות היותי אדם לא דתי, ולמרות שנכותי קשות מנישואי הראשונים, ערכתי חופה והתחתנתי כדת משה) וכשנשאלתי בבית הדין הרבני אם אני מוותרת על כתובתי מייד הסכמתי, מאחר ובמשך כשנתיים הייתי מסורבת גט,מבלי להבין את משמעותה של כתובה, מבלי לדעת כי זהו הסכם מחייב, מבלי להבין כי יש תוקף לכל מה שנרשם בה, ויתרתי עליה. תמיד רציתי לדעת מה כתוב בכתובה, האם היא רלוונטית בימינו, כי גם אני כמו רבים אחרים חשבתי, כי הכתובה היא סמל מהעבר ולא משהו מחייב.
כאשר התחלתי לחפש חומרים, הוצפתי בכמות עצומה של ידע בספרים, בכתבי עת, ובאינטרנט.
מצאתי את עצמי מוצפת בים של מידע שלא היה לי מושג עליו,למדתי רבות על התפתחותה של הכתובה מבחינה היסטורית ועל משמעותה בעבר ובהווה.למדתי להבין מה כתוב בכתובה, מהם הסכומים הרשומים בה וממה מורכבת הכתובה. והכי חשוב למדתי כי הכתובה איננה רק סמל מהעבר,לא עוד קישוט, אלא הסכם משפטי מחייב בין בני הזוג.
מבוא
עבודה זו תתמקד בכתובה שהיא מוסד עתיק שהתפתח במהלך השנים מתקופת המקרא ועד ימינו,בתחילתו נקרא "מוהר" אשר היה סוג של תשלום נישואין, ושימש כפיקדון למקרה של גירושין או מוות . במהלך הדורות חכמים "חזרו והתקינו" מספר פעמים את הכתובה, עד תקנת שמעון בן שטח במאה הראשונה לפנה"ס שהייתה נקודת מפנה חשובה שהורתה שכל נכסי הבעל אחראין לכתובת אשתו, הבעל משעבד את כל כספו לתשלום הכתובה כדי שלא יהיה קל לגרש את האישה ובכך למנוע גירושין חפוזים. בתקופת התנאים במאה ה-1-2
לספירה החלה להתפתח מסכת של חקיקה יהודית-דתית שהקיפה את כל היבטי הנישואין ואת יחסי הממון בין בני הזוג והחלו בעיקר בשכבות החזקות לכתוב חוזי נישואין.ובתקופתם של חז"ל ניתן לראות כי הם הוסיפו על הכתוב בתורה "שארה,כסותה ועונתה"(שמות כ"א י') כלומר, מזונות, מלבוש וחיי בעל ואישה עוד שבעה סוגי אחריות שהחשובות שבהן רפואתה, פדיונה אם נשבתה וקבורתה. בתקופת הגאונים מאה 7-עד אמצע המאה ה- 11 לספירה  ניתן לראות כי היות וגביית הכתובה נעשית רק מנכסים משועבדים התקינו הגאונים שתוכל האישה לגבות גם ממטלטלין, כלומר כל דבר שהיה שלה כל עוד לא הוכח אחרת .הגאונים ראו דאגה רבה לטובת האישה בגביית כתובתה.
מוסד הכתובה הושפע ועבר שינויים רבים שנבעו מרוח התקופה, שינויים, חברתיים וכלכליים, מחברה שבטית שבה הגבר הוא המחליט במשפחה הפטריארכאלית, לחברה שוויונית שבה לגבר ולאישה שוויון זכויות, האישה איננה עוד דמות פאסיבית, אלא אקטיבית, לומדת ומפרנסת,תורמת מעצמה למשק הבית וכבר איננה בחסות בעלה, אלא ישות עצמאית. ואם בעבר הרחוק כוח הגירושין היה בידי הבעל, כיום מאז שחכמי הראשונים קיבלו את שתי תקנותיו של רבנו גרשום מאור הגולה(מגדולי החכמים באשכנז),שתיקן שגבר לא יוכל לשאת שתי נשים, וכן הגבר לא יוכל לגרש את אשתו ללא הסכמתה. מוסד הנישואין קיבל מעמד חדש, מעמד שבו האישה והגבר לוקחים חלק באחריות גירוש או איחוד המשפחה. בעבודתי אציג את תנאי הכתובה 10 דברים שהגבר מחוייב לאישה, וארבעה דברים שהאישה מחוייבת לגבר. היות וישנו שיוויון זכויות בין שני המינים,נוספו התוספות הללו ע"י חז"ל על מנת שישרור שלום בית ושלא תהיה תחושת קיפוח משום צד. במסגרת עבודתי בחרתי לחקור כיצד התפתחה הכתובה לאורך הדורות והאים הייתה מדאורייתא או מדרבנן?
קל מאוד לחשוב כי הכתובה היא מדאורייתא וזאת על פי ספר שמות כ"ב פסוק ט"ו " וְכִי-יְפַתֶּה אִישׁ, בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה–וְשָׁכַב עִמָּהּ:  מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ, לְאִשָּׁה.  טז אִם-מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ, לְתִתָּהּ לוֹ-כֶּסֶף יִשְׁקֹל, כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת. "  או לפסוק כי היות ותוקנה לאורך הדורות היא מדרבנן, בעבודתי אנסה לענות על השאלות הללו בהסתמך על המשנה ודעותיהם של רש"י, רמב"ם והגאונים. והיות והעבודה סוקרת את התפתחות הכתובה חשוב היה לי להציג גם את מקומה של הכתובה כיום בישראל  המודרנית .
מהי כתובה?
הכתובה היא חוזה כתוב המונה את התחייבויותיו החומריות של הבעל כלפי אשתו, בכתובה מבטיח החתן לא רק לפרנס את אשתו לאורך הנישואין ,אלא שייתן לה סכום כסף במועד עתידי.
וכמו כן כל נכסיו הקיימים והעתידיים ממושכנים לטובת הבטחת סכום זה,שעל פי ההלכה ניתן לממשו בעת פירוק הנישואין על ידי מיתת הבעל בחיי אשתו או ע"י גירושין.לשונה של הכתובה ארמית שהיא השפה שבה דיברו בעת עריכת הכתובה במשנה, קידושין א, א:"האשה נקנת בשלוש דרכים: בכסף, בשטר ובביאה", הכוונה היא לשטר נישואין, כלומר, שטר הכתובה, ההלכה היהודית הקדומה העניקה חשיבות מרובה לשטר זה, כאחד הדברים המכוננים את הנישואים ומעניקים להם תוקף משפטי, קיומה של הכתובה הוא תנאי הכרחי לנישואין. בתלמוד הבבלי ,גטין נ"ז ע"א, מופיעה אגדה על חשיבותה ההלכתית של הכתובה וכי בלי כתובה אין תוקף לחיי הנישואין :"מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הנוכרים והשיאום זה לזה אמרה לו בבקשה ממך אל תיגע בי שאין לי כתובה ממך ולא נגע בה עד יום מותו" כלומר, הכתובה עושה את חיי הנישואין.
אם כן, מטרת הכתובה הוא לחזק את הבית היהודי על ידי יצירת תקשורת מיטבית בין בני הזוג, על בני הזוג מוטלת חובה אישית האחד כלפי השני  ומצד שני גם חובה כלכלית,היות ובעבר הצד החלש מבחינה ממונית בנישואין הייתה  האישה , מאחר ובעבר לא זכתה להתפתח והקדישה את כל כולה למשפחתה ולגידול ילדיה , הבעל לקח על עצמו  את ההתחייבות הממונית כלפי האישה.
תפקיד הכתובה הוא  להבטיח את שלוותה של האישה ולהעניק לה ביטחון כלכלי במקרה של גירושין או התאלמנות, הכתובה מטרתה להגן על האישה מבחינה כלכלית ולתת לה הרגשה שהיא עומדת בזכות עצמה, שיש לה מעמד כלשהו בחברה פטריארכאלית.כמו כן, הכתובה נועדה למנוע גירושין פזיזים "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה"(כתובות ל"ט ,ב) נוסח הכתובה הוא קבוע  ובמהלך השנים נעשו בו מעט שינויים שנבעו מנוסחים של עדות שונות, אך פרטי הכתובה משותפים לכל עדות ישראל, נוסח הכתובה כיום הוא אחיד ומאושר על ידי הרבנות הראשית.מוסיפים בו תאריך, את מקום החתונה, את שמות בני הזוג ואת הערך הכספי של התחייבות הבעל, בסוף הכתובה חותמים העדים והבעל, מכינים את הכתובה לפני החופה על מנת שניתן יהיה למסור לכלה בין הקידושין לבין אמירת שבע הברכות, על האישה לשמור את הכתובה, כיוון שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו ללא כתובתה, לכתובה ישנם שלושה חלקים:
1.     התחייבות הבעל לאישה-לפי ההלכה, מוטלים על הבעל עשרה חיובים, שלושה לפני התורה ושבעה שהוסיפו חז"ל, כל העשרה נקראים "תנאי כתובה".
2.     הערבויות לביצוע ההתחייבויות- היות ובתקופת המקרא התשלומים שנתן החתן או משפחתו לא היו מוגדרים, בתקופת חז"ל תוקנו הדברים והסכומים בכתובה הם סכומים קבועים בהלכה.
3.     חתימות-חתימות העדים והבעל לאימות כל ההתחייבויות.
את הכתובה קוראים פעמיים אחרי האירוסין ולפני הנישואין, מפרידים בין שני האירועים ומברכים בורא פרי הגפן ולאחר שקוראים אותה היא ניתנת לאישה.
הסכומים הנזכרים בכתובה:
א.     עיקר הכתובה הוא סכום קבוע:מאתיים לבתולה, מנה לגרושה,חלוצה, אלמנה וגיורת.
ב.      "תוספות כתובה",על פי תקנות הגאונים יש לתת לאישה את הקבוע בחוק, אך ניתן היה להוסיף ולא לגרוע.
ג.       הנדוניה שהביאה איתה הכלה התפתחות היסטורית בתהליך גיבוש הכתובה בתקופת העתיקה,תקופת המקרא הכסף שעבר מהחתן או ממשפחתו אל הכלה או אל משפחתה כונה בשם "מוהר",העברת ה"מוהר" נחשבה סימן לכך שהכלה היא אשתו של החתן, והילדים הם יורשיו. החברה המתוארת בספרים הראשונים של המקרא, הייתה מבוססת את רעיית בהמות, על ריבוי נשים.בספר בראשית, שמות ודברים ישנם אזכורים של מוסד "המוהר":תשלום שקיבל אבי הכלה בעת ההסכם על נישואיה עם החתן, התקופה היא תקופה שבה הכוח מצוי בידי הגבר, החברה היא פטריארכאלית, בשמות ובדברים מתייחס הטקסט ל"מוהר הבתולות",שהם כללי הטוהר המיני הקשורים בדת ולא בכינון הנישואין, אם כן מטרת "המוהר" בתקופת המקרא היה מתן תוקף לקשר שנוצר בין הצדדים. בתקופת השבטים ובראשית המלוכה, "המוהר" היה התשלום החשוב ביותר לכינון הנישואין, כבר בתקופה מוקדמת היה נהוג לשמור את סכום "המוהר" לאישה והוא שימש כפיקדון למועד פירוק הנישואין או להעברה ליורשיה,על פי ספר בראשית ל"א, ט"ו נשותיו של יעקוב מתלוננות "מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו",זוהי עדות לכך שהתשלום של ה"מוהר" לאב היה סמלי, כי הנהנות האמיתיות היו הכלות, בשלב יותר מאוחר עבר תפקיד שמירת המוהר תשלום ישיר לכלה.אם כן, ה"מוהר" היה סוג של תשלום הנישואין בתקופת גלות בבל ה"מוהר" כלל איננו נזכר שם, אם כן,  אין פרטים מדויקים המציינים מפורשות את זמן המעבר המוגדר בין ה"מוהר" כפי שנקרא במקרא לבין הכתובה. אך לפי דעתו של משה הר היו ארבעה או אפילו חמישה שלבים בתולדותיה של הכתובה עד לזמנו של שמעון בן שטח שחי במאה הראשונה לפנה"ס, ניתן לראות כי חכמים "חזרו והתקינו" מספר פעמים, "בראשונה שהייתה כתובה אצל אביה-הייתה קלה בעיניו להוציאה"(כתובות י"ב, א),אדם היה כועס על אישתו ומגרש אותה,לפי המנהג הזה הבעל היה מוציא שטר לאשתו בו הוא התחייב לתת לה את הסכום המגיע אם יגרשנה או שיוריש לזכותה אם ימות, נשים סרבו להיכנס לברית נישואין בתנאים הללו, הערבויות לא נראו להן מספיקות להבטיח ולדאוג לקיומן העתידי. לאחר מכן שינוי נוסף שנערך בכתובה "היו מניחין אותה בבית חמיה" ועדיין כאשר הבעל כעס היה מגרשה "טלי כתובתך וצאי" שינוי נוסף שנערך היה כי הבעל היה צריך לשלם לאישה עשירית לפי השג ידן,עדיין היה קל לגרש את האישה בעת הכעס. עד שבא שמעון בן שטח שהיה נשיא הסנהדרין, בתקופת הזוגות ותיקן "כל נכסי אחראין לכתובתך" תקנת שמעון בן שטח הורתה שכל נכסי הבעל אחראין לכתובת אשתו, והואיל והוא נושא ונותן בכתובת אשתו, אין אדם רוצה לאבד ממון שהוא נושא ונותן בו ולהפסיד רווחים שעשויים לבוא על ידו, כלומר הכסף נשאר בידי הבעל, אך הוא משעבד את כל כספו לתשלום הכתובה- ומתוך כך יימנע מגירושין בחיפזון. על פי הרב פרופ'  רבינוביץ' מגמת הכתובה והתקנה של שמעון בן שטח הייתה לחזק את מעמד האישה ולהבטיח לה שבמקרה של גירושין או מוות של הבעל היא לא תישאר בחוסר כל וכמו כן שלא יהיה קל לגרשה ושחיי הנישואין ימשיכו להתקיים הכתובה שעד עתה הייתה תשלום לאבי הכלה, כלומר "מוהר", הפכה בזכות תקנת שמעון בן שטח לתשלום המבטיח את עתידה של האישה.
משלהי  תקופת הבית השני והלאה, רצו התנאים לפתח את המנהגים וההלכות של היהודים למערכת הלכתית כוללת, החולשת על חיי היומיום של היהודים בכל מקום, בתקופה זו התחילה להתפתח מסכת של חקיקה יהודית-דתית שהקיפה את כל היבטי הנישואין ואת יחסי הממון בין בני הזוג כבר בראשית תקופת הבית השני, היה נהוג בעיקר בשכבות המבוססות לכתוב חוזה נישואין, חוזה זה שימש "קבלה" בידי האישה ומשפחתה, שעל פיו יכלו במקרה של גירושין לתבוע חזרה את כספה של האישה.
התנאים ייחסו חשיבות רבה לכתובה, הכתובה נקבעה כסכום קבוע המחייב את כל החתנים גם אם לא כתבו כך בשטר. במדבר יהודה נמצאו מסמכים שנכתבו לפני מרד בר כוכבא , בחפירות נמצא הכתובה של בבתא, שזוהי גרסה מוקדמת וחלקית לכתובה היהודית ומאפשרת להציץ לחיים היהודיים באותה תקופה, בכתובתה של בבתא שהייתה אלמנה , קיבלה כדין מבעלה יהודה בן אלעזר, במקרה של גירושין או מוות , ארבע מאות זוז שהם מאה סלעים, במשנה כתובות פרק ד מצוין כי "בתולה כתובתה מאתים ואלמנה-מנה" שאילו הם הסכומים שהיו נהוגים בספרות התנאית באותה תקופה, בבתא זכתה לסכום פי ארבע מהמתחייב בהלכה, על פי ההלכה "מאתיים" ו"מנה" הם המינימום שאין לגרוע מהם, אך ניתן להוסיף עליהם ללא הגבלה. זוהי עדות לכך כי היו כתובות יהודיות באותה תקופה וכי במקרה של מוות האישה הייתה מוגנת ולא חסרת כול. במשנה, מסכת קידושין א',א:"האישה נקנת בשלוש דרכים":בכסף, בשטר ובביאה",השטר הינו שטר נישואין שבו הייתה כתובה הצהרת הקידושין, השטר הזה נקרא שטר כתובה. ההלכה היהודית הקדומה העניקה חשיבות מרובה לשטר זה, כאחד הדברים המכוננים את הנישואין ומעניקים להם תוקף משפטי, אופיו של שטר הנישואין בתקופה זו היה התחייבות בין בני הזוג להקמת תא משפחתי ובנוסף, התחייבות ממונית על הצדדים וגם מעמד כלשהו לאישה כאשר היא באה להוציא את הסכום מידי בעלה או מידי יורשיו. בכתובה יש לא רק התחייבות כספית לשלוש התחייבויות של התורה:"שארה,כסותה ועונתה"(שמות כ"א י') כלומר, מזונות, מלבוש וחיי בעל ואישה.
חז"ל לא יזמו שינויים רציניים בכתובות הקיימות אלא, ניתן לראות תוספות לכתובה של עוד שבע סוגי אחריות שהחשובות שבהן רפואתה, פדיונה אם נשבתה וקבורתה. השינויים של חז"ל נבעו מהשפעת גורמים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, המדיניות של חז"ל הייתה שהכתובה היא סוג של הבטחה ולא תשלום מראש, חז"ל רצו למנוע את עצמאותן של הנשים מפני שהם פחדו שכוחן יערער את יציבות המשפחה.על פי גריינימן, חז"ל ביטאו תמיכה במוסד הנישואין וביציבותו,בעיגון היחסים, בהלכה מקודשת כפי שהם ניסחו.
כי עיקרה של הכתובה הוא התחייבות שמקבל על עצמו החתן ,מחויבות כלכלית של הבעל כלפי אשתו בחוק ולא בחוזה, אך יחד עם זאת גם הפחיתה את הדרישות החומריות מהחתנים שנועדו לבסס את בתיהם ולהבטיח את עתיד נשותיהם במקרה של גירושין. האישה הופכת להיות גורם סביל והיא כפופה כלכלית לבעלה.אם כן, חז"ל לא ראו בכתובה כתנאי לתקפותם של הנישואין.
תקופת הגאונים מאה 7-עד אמצע המאה ה-11 :רב משה, רב שר שלום, רב צמח, רב שרירא ובנו רב האי גאון ,תפקידים חשובים מלאו הגאונים שהשפיעו במידה מרובה על התפתחותו של העם היהודי, בססו את גיבושה של התורה שבע"פ ועצבו את דמותה של החברה היהודית על יסודות המסורת.הגאונים היו בעיקר מורים ושופטים שהרבה תקנות בחיי המשפחה תוקנו על ידם. בזמן הגאונים  היה נהוג להשיא את הבנות בעודן צעירות , האב היה מקדש את ביתו על דעת עצמו ובכתובתה נרשמה גם הנדוניה שהביאה האישה בעת הנישואין, מקרקעין, כלים, בגדים תכשיטים ועוד. היות וגביית הכתובה נעשית רק מנכסים משועבדים התקינו הגאונים שתוכל האישה לגבות גם ממטלטלין, כלומר כל דבר שהיה שלה כל עוד לא הוכח אחרת .הגאונים ראו דאגה רבה לטובת האישה בגביית כתובתה, "האישה ששלח לה בעלה גט…ואמרה איני נוטלת גט עד שיתנו לי כתובתי- יפה אומרת"(שערי צדק י"ד ב' ס"י כ"ה) כלומר, הבעל לא יכול לגרש את אשתו מבלי שיתן לה את כתובתה. על פי המשנה הסכום שנקבע בכתובה הוא קבוע "בתולה מאתיים ואלמנה מנה" באו הגאונים והכניסו "תוספות לכתובה" אסור להפחית מהסכום הנקבע, אך ניתן להגדיל את הכתובה ולכתוב "תוספת כתובה". הגאונים דאגו לבטל כמעט כל ההתחייבויות של חז"ל בכתובה וזאת מטעמים שונים. העת החדשה הביאה עמה תנודות בכלכלה, בחברה, באידיאולוגיה ובמנהגי התרבויות הסובבות את היהדות. אם בעבר הייתה חשיבות עצומה לסכום שנכתב בכתובה, כי הרי הכתובה נועדה להגן על האישה מפני גירושין ,שלא יהיה קל לבעל לגרשה ואם גרשה היה מחויב לדאוג לזכויותיה ע"י התחייבות בכתובה, כלומר כוח הגירושין היה בידי הבעל, אך מאז שחכמי הראשונים קיבלו את שתי תקנותיו של רבנו גרשום מאור הגולה(מגדולי החכמים באשכנז), הוא תיקן שגבר לא יוכל לשאת שתי נשים, וכן הגבר לא יוכל לגרש את אשתו ללא הסכמתה.כל זמן האישה לא מעוניינת בגירושין זוהי זכותה, הגירושין מעתה תלויים בשני הצדדים וזהו סוג של משא ומתן שהוא סכום שגבוה יותר ממחיר הכתובה, כיום על פי החוק אישה מקבלת כחצי מהרכוש המשותף שהוא בדרך כלל יותר משווי הכתובה.
לסיכום, השינויים שחלו בהתפתחות הכתובה, הם שינויים שנבעו מהפאן החברתי, כלכלי ותרבותי, מההשפעה מעמי הסביבה, היות וארץ ישראל היוותה ציר מרכזי והושפעה מתרבויות שונות, אני רואה כי בהתפתחות הכתובה, חלו תהליכים שהעניקו לאישה עצמאות, בתחילה הכסף עבר לאביה למשמורת, אך בגלגולי הכתובה אני רואה כי האישה הופכת להיות המקבלת הרשמית של הכסף, ישנו רצון לשמור על העבר-המוהר הקדמון ועם זאת לצעוד קדימה לעבר הקדמה שבה נשים לומדות, משכילות ולוקחות חלק בפרנסת המשפחה, הרצון להעניק לאישה מעמד שווה לגבר ולא להותירה חסרת כול ברגע של משבר בנישואין(גירושין או מוות), מטרת הכתובה היא לא רק להגן על האישה ולמנוע מהגבר לגרשה בקלות, אלא לגרום לשני בני הזוג לפתור בעיות, ללמוד  לתקשר ולבנות בית יהודי יציב שבו האישה והגבר הם שווי זכויות.
הכתובה מדאורייתא או דרבנן?
כאשר הבטתי במבט היסטורי על התפתחות הכתובה, נתקלתי במושג "מוהר", השימוש במילה המקראית "המוהר", מרמז על משהו קדום, את העיסוק ב"מוהר" פגשתי לראשונה בתורה בספר שמות כ"ב פסוק ט"ו ששם ננקב סכום סטנדרטי "למוהר" " וְכִי-יְפַתֶּה אִישׁ, בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה–וְשָׁכַב עִמָּהּ:  מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ, לְאִשָּׁה.  טז אִם-מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ, לְתִתָּהּ לוֹ–כֶּסֶף יִשְׁקֹל, כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת. " כלומר, לפי רש"י הפירוש המילולי של המילה "מוהר" הוא כתובה, ומכאן שכל אדם צריך לשאת את אשתו בכתובה מדאורייתא, רש"י טען כי מוסד הכתובה קיים עוד מימיו של אברהם אבינו, אשר נתן שטר כתובה לאשתו שרה. אין ספק כי הכתובה היא הבסיס  של המוהר המקראי ,אך אינני בטוחה שסכום הכתובה היה נהוג בכל החברות בעת העתיקה באופן זהה.
מהמשנה (כתובות נ"א) עולה כי הכתובה היא תקנה דרבנן :"לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית הדין…" כלומר, תנאי בית הדין הוא תקנת חכמים בברייתא ( כתובות י) והתניא "כסף ישקול כמוהר הבתולות" (שמות כ"ב, ט"ז)כלומר, הביטוי "מוהר הבתולות" הוא חיוב מדאורייתא רשב"ג סובר כי כתובת בתולה היא התמורה לנישואין והיא מהתורה, מדאורייתא ולעומת זאת אלמנה לא הייתה זכאית לתשלום דומה ולכן חכמים יצרו תיקון. במסכת כתובות (פ"ב, ע"ב) מסופר כי שמעון בן שטח הוא זה שתקן את הכתובה, כך שניתן להסיק שבכדי לתקן היא צריך להימצא דבר מה הדורש תיקון, כלומר ניתן להבין כי הכתובה היא מדאורייתא והתיקון שנעשה הוא ע"י חכמים. ישנה מחלוקת בגמרא(כת.י. ע"א) האם הכתובה היא מדאורייתא או מדרבנן? קובעת ההלכה כי כתובה של בתולה היא מדאורייתא וברוב הכתובות כותבים:"כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא" הלכה זו מבוססת על הפסוק "כסף ישקול כמוהר הבתולות"(שמות כ"ב,ט"ז) כלומר,מאתיים זוזים מגיעים לאישה מהתורה.
הרמב"ם רואה את המושג "כתובה" מהתורה , אך את פרטיה מדרבנן לפי דברי הרמב"ם:
"וחכמים הם שתיקנו כתובה לאישה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה… שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה". (הל' אישות י', ז-י) לכאורה, דברי הרמב"ם מעניקים תחושה כי לדעתו הכתובה אינה אלא תקנת חכמים. אולם, בכותרת להלכות אישות מונה הרמב"ם שתי מצוות הכלולות בהלכות אלו: "לישא אישה בכתובה וקידושין" ו"שלא תבעל אישה בלא כתובה ובלא קידושין". כלומר, חייב אדם לתת לאשתו כתובה ולא היא אסורה עליו.
לפי הרמב"ם, המושג "מוהר", כתובה הוא מושג שקיים מהתורה, ייתכן שהרמב"ם סבור שמושג הכתובה קיים מן התורה, והכתובה היא חלק מהותי ממוסד הנישואין, שהרי בלא כתובה – הנישואין הם נטולי מחויבות, והקשר שנוצר אינו קשר נישואין אלא קשר של פילגשות. כדי ליצור מערכת אישות של נישואין, קבעה התורה מחויבות של הבעל לאשתו, הבאה לידי ביטוי בדמי הכתובה. מסיבה זו, מצווה לשאת אישה בכתובה, ואסור לגרשה בלא כתובה. אולם סכום הכתובה – בניגוד לעצם קיומה – אינו מדאורייתא אלא מדרבנן, וכן גם הדין שהאישה אסורה לבעלה כאשר בעלה לא כתב לה כתובה – אף הוא אינו מדאורייתא אלא מדרבנן בלבד.
לפי דעתה של דבורה גריינימן, הכתובה היא מסורת מקראית שהייתה ידוע בעבר, אך תקנת שמעון בן שטח הם שהובילו לשינוי ובתקופת חז"ל ה"כתובה" קיבלה תיקוף משפטי.
בתקופת הגאונים רבי משה, רב שר שלום, רב צמח ,רב שרירא ובני האי גאון הכירו בעבודה כי הכתובה הינו חוזה בין הבעל לאישה ובו נוסחו התחייבויות שונות הגאונים סברו כי הכתובה מדרבנן  וסך הכתובה :"כ"ה זוזים. בנוסח הכתובה המיוחס לרבי סעדיה גאון נכתב: עשרין וחמישה זוזי מוהרי בתולא, הסכום הזה נזכר גם בספר "הלכות קצובות" המיוחס לרבי יהודה גאון בקשר לדין אישה מורדת על בעלה:" וזוזי חמישה עשרים שאמרו חכמים שהם מאתיים זוז מדאורייתא דמי בתולים". הגאונים נמשכו לאחרי הבבלים שטענו כי הכתובה הוא מוסד מדרבנן לעומת בני ארץ ישראל שטענו שהכתובה מדאורייתא :"כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות" לסיכום, חוקרים רבים  התחבטו בשאלה האם הכתובה היא מדאורייתא, כלומר חוקים שניתנו ע"י אלוהים למשה או אולי הכתובה היא מדרבנן כלומר, חוקים שהוסיפו, תיקנו חכמים במהלך הדורות. לאחר הצגת מספר דעות ראיתי כי, מחד יש הטוענים כי הכתובה היא תיקון חכמים ומאידך יש הטוענים כי היא מדאורייתא. מתוך הדברים האמורים לעיל ראיתי כי המושג כתובה הוא מושג שהיה קיים מהתקופה המקראית הקדומה ,ולכן הוא מדאורייתא, אך תנאי הכתובה והסכומים כיום הם התפתחויות שנעשו לאורך הדורות, התפתחויות אילו נבעו מהתפתחויות כלכליות, חברתיות ולכן הן תיקון שנעשה ע"י חכמים –דרבנן.
תנאי כתובה הכתובה היא חוזה כתוב המונה את התחייבויותיו של הבעל כלפי אשתו במשך נישואיהם,וכמו כן התחייבות כספית במקרה של גירושין או מוות. בתא המשפחתי בין בני הזוג יש "זכויות" ו"חובות" האחד כלפי השני ,הכתובה תפקידה לשמש מסגרת חוקית מסודרת, בסיס משפטי של קשרים בתוך המשפחה. הקשר בין בני הזוג מעוגן בחוזה "הכתובה", בכתובה מפורטים תנאי החוזה,כלומר החובות והזכויות של כל אחד מהצדדים. במשך השנים כדי לשמור על איזון בין בני הזוג, קבעו חז"ל חובות מקבילים של האישה כלפי בעלה. חשוב לציין כי גם אם לא נכתבה כתובה,האישה זכאית לעשרה דברים ואילו הגבר לארבעה.
חובות וזכויות של הבעל והאישה רמב"ם הלכות אישות פרק י"ב, הלכות א-ב:א " כשנושא אדם אישה, בין בתולה בין בעולה, בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת–יתחייב לה בעשרה דברים, ויזכה בארבעה דברים והעשרה:  שלושה מהן מן התורה; ואלו הן, "שארה כסותה ועונתה" (שמות כא,י).  "שארה", אלו מזונותיה; "כסותה", כמשמעה; "עונתה", לבוא עליה כדרך כל הארץ."  " והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם.  האחד מהם, עיקר הכתובה; והשאר הם הנקראין תנאיי כתובה" חובות הבעל לפי ההלכה מוטלים על הבעל עשרה חיובים:שלושה מהתורה:"שארה, כסותה ועונתה לא יגרע"(שמות כ"א ,י)  שארה- מזונות, כסותה- כסות ומגורים, עונה- חיי אישות ושבעה חיובים נוספים שהוסיפו חז"ל.
1.     מזונות- צורכי הכלכלה של האישה, הבעל חייב לתת לאישה את מזונותיה לפי המינימום הדרוש לה, בהתאם למנהג המקום והחברה שהם חיים בה.האישה זכאית להמשיך לחיות באותה רמת חיים כפי שחייתה לפני נישואיה. לפי הרמב"ם הלכות אישות פרק י"ב,הלכה ט -י כמה מזונות פוסקין לאישה:  פוסקין לה לחם מזון שתי סעודות בכל יום, סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן; ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר, אם חיטים חיטים, ואם שעורים שעורים, וכן אורז או דוחן, או משאר מינין שנהגו בהן.  ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת, כגון קטנייות או ירקות וכיוצא בהן; ושמן לאכילה, ושמן להדלקת הנר, ופירות; ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין. י  ופוסקין לה שלוש סעודות בשבת, ובשר או דגים כמנהג המקום.  ונותן לה בכל שבת ושבת, מעה כסף לצרכיה, כגון לכיבוס או למרחץ, וכיוצא בהן.
2.     כסות ומדור-חובת הבעל להעניק לאשתו בגדים, כלי בית ומקום מגורים לגור בו, וכמו כן, להעניק לה גם תכשיטים כל זאת לפי רמת החיים של הבעל ושל החברה שבה נמצאים.  לפי ההלכה "עולה עמו ואינה יורדת עמו"(כתובות מ"ח,א) שמירה על אותה רמת חיים אליה הורגלה.  רמב"ם, הלכות אישות פרק י"ג הלכות  א-ב :" כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה–בגדים של חמישים זוז משנה לשנה, ממטבע אותן הימים, שנמצאו החמישים, שישה דינרין ורביע דינר כסף; נותנן לה חדשים בימות הגשמים, ולובשת בלאותיהן בימות החמה.  והשחקים, והם מותר הכסות–הרי הן שלה, כדי שתתכסה בהם בימי נידתה.  ונותן לה חגור למותניה, וכופח לראשה; ומנעל, ממועד למועד. ב  במה דברים אמורים, באותן הימים ובארץ ישראל.  אבל בשאר זמנים ושאר המקומות, אין הדמים עיקר–יש מקומות שיהיו הבגדים שם ביוקר הרבה, או בזול הרבה; אלא העיקר שסומכין עליו, שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות לה לימות הגשמים ולימות החמה, בפחות שלובשת כל אישה בעלת בית שם באותה המדינה.
3.     עונה- הבעל חייב  להעניק לאשתו חיי אישות, הרמב"ם מגדיר כי חובת הגבר בריא לאשתו עונה כל לילה,וכמו כן מגדיר את יחסי האישות של פועלים ,אנשים העובדים בתוך העיר או מחוץ לעיר ותלמידי חכמים: א  עונה האמורה בתורה–לכל איש ואיש כפי כוחו, וכפי מלאכתו.  כיצד:  בני אדם הבריאים הרכים והענוגים, שאין להם מלאכה שמכשלת כוחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן–עונתן בכל לילה.ב  הפועלין–כגון החייטין, והאורגין, והבונים, וכיוצא בהן–אם הייתה מלאכתן בעיר, עונתן פעמיים בכל שבת; ואם מלאכתן בעיר אחרת, עונתן פעם אחת בשבת.  החמרים, פעם אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; המלחין, אחת לשישה חודשים.  תלמידי חכמים–עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מתש כוחן; ודרך תלמידי חכמים, לשמש מיטתן מלילי שבת ללילי שבת. הרמב"ם נבהיר כי אדם הרוצה להעניש את אישתו בשארה, כסותה או עונתה הוא עושה מעשה חמור, אם אדם אחרי שלושה חודשים לא מסוגל לספק את עונת אשתו עליו לגרשה ולתת לה את כתובתה:" ט  אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה–עבר בלא תעשה של תורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות כא,י). ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול-ימתין שלושה חודשים, עד שיבריא:  שאין לך עונה גדולה מזו.  ואחר כך, או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה".
4.     ריפוי- אישה שחלתה, חייב הבעל לדאוג לרפויה ולממן הוצאות הריפוי.הרמב"ם הלכות אישות פרק י"ב,הלכה ב  "לרפותה אם חלתה" 5.     פדיון משבי-חייב לפדותה, בכל מקום שנשללת מהאישה הזכות לחירותה, הבעל חייב לעשות כל שביכולתו על מנת לפדותה מסכת כתובות הלכה ב  "ולפדותה אם נשבת". "לא כתב לה, אם תשבאי אפריקינך ואותבינך לי לאיתנו ובכהנת אהדרינך למדינתך חייב שהוא תנאי בית הדין"(רמב"ם הלכות אישות ,משנה ח) אם תלקחי בשבי אפדך ואשיבך להיות לי לאשה וגם אם אנסו אותך אחזירך למדינה.
6.     עיקר הכתובה- הסכום שנקבע בכתובה שאותו חייב הבעל להעניק לאשתו במקרה של גירושין או מוות . בכתובה מתייחסים  שלוש פעמים למצב הכלה: א. התואר לפי שמה ב.
קביעת סוג המוהר ג.
סכום המוהר התואר לפי שמה קביעת סוג המוהר סכום המוהר בתולה-בתולתא מהר בתולייכי מאתן גרושה- מתרכתא מהרייכי מאה מחזיר גרושתו- מתרכתא דיליה דהדרא לגביו מהרייכי מאה אלמנה-ארמלתא מהרייכי מאה גיורת-גיורתא(שנתגיירה מעל גיל 3) מהרייכי מאה (מתוך הוראות למילוי הכתובה/ הרב דוד בנינו, מועצה דתית מבשרת ציון) משנה מסכת כתובות א,ב  :"בתולה, כתובתה מאתיים; ואלמנה, מנה.  בתולה אלמנה, גרושה, וחלוצה–מן האירוסין–כתובתן מאתיים, ויש להן טענת בתולים.  הגיורת, והשבויה, והשפחה–שנפדו, ושנתגיירו, ושנשתחררו פחותות מבנות שלוש שנים ויום אחד–כתובתן מאתיים, ויש להם טענת בתולים." גם אם אדם יטען כי לא קיבל עליו שום התחייבות ואינו חייב דבר, המשנה פסקה :"לא כתב לה כתובה, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית הדין" חובות אילו אינן תלויות בהסכם בינו לבינה, אלא נובעות בתוקף מעצם אקט הנישואין, היוצר את החיובים והזכויות 7.     קבורה-מתה אשתו חייב הבעל לממן את קבורתה והספדה, כמקובל במדינה.
8.     מזונות האישה לאחר אלמנותה- מזונות מדור אחר מות הבעל, למרות שאין האישה יורשת, היא זכאית להמשיך לגור כל חייה עד שתתחתן, בבית שבו חייתה עם בעלה, ולקבל תשלום מזונות מכספי הירושה. משנה, מסכת כתובות פרק י"ב ג':"  אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי–אין היורשין יכולין לומר לה, לכי לבית אביך, ואנו זנין אותך; אלא זנין אותה, ונותנין לה מדור לפי כבודה.  אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא–יכולין היורשין לומר לה, אם את אצלנו, יש ליך מזונות, ואם אין את אצלנו, אין ליך מזונות; אם הייתה טוענת, מפני שהיא ילדה והם ילדים–זנין אותה, והיא בבית אביה." 9.     מזונות הבנות- הבנות ממשיכות להתפרנס מן הירושה עד לנישואיהן, והן קודמות לירושת הבנים,אם יש מעט כסף הבנות הן שתקבלנה אותו, והבנים לא יירשו .משנה י"א:"בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתנסבן לגוברין חייב שהוא תנאי בית הדין" כלומר, בנות נוקבות שיהיו לך ממני יהיו יושבות בביתי וניזונות מנכסיי עד שתנשאנה לבעלים.
10. הבנים הזכרים הם יורשי הכתובה.
חובות האישה לבעלה רמב"ם הלכות אישות פרק י"ב, הלכה ג' :" והארבעה שזוכה בהן, כולם מדברי סופרים; ואלו הן–להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל פירות כל נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו ירשנה; והוא קודם לכל אדם בירושה." כשאדם נושא אישה ,הוא זוכה בארבעה דברים:
1.     מעשה ידיה-האישה חייבת לבצע בביתה תפקידים שנשים  מאותו חוג חברתי עושות "הכל כמנהג המדינה"(כתובות נ"ט,ב), יש מלכות שהאישה עושה אם מצבו הכלכלי של בעלה איננו מאפשר לה להחזיק משרתת:"ואילו המלאכות שהאישה עושה לבעלה:טוחנת ,אופה ומכבסת, מבשלת ומניקה את בנה, מצעת לו את המיטה ועושה בצמר". על הבעל מוטלת החובה הראשית והיא לפרנס את אשתו, במידה ומפרנסה זכאי למעשי ידי אשתו ,אך במידה ואיננו מפרנסה אין לו זכות במעשה ידי אשתו.
לעומת הדבר, לאישה אין שום חובות למסור שכרה לבעלה לשם כיסוי הוצאות הבית, על מנת שישכון שלום בית תיקנו חכמים "מעשה ידיה תחת מזונות" (כתובות נ"ח ב),אישה שיש לה הכנסות מחויבת להשתתף בהוצאות הבית, כיוון שמעשי ידי האישה הם בתמורה למזונות שחייב הבעל, יכולה האישה לוותר על המזונות ולהשאיר את שכר עבודתה לעצמה.
2.     מציאתה-אישה שמצאה מציאה, המציאה שייכת לבעל,והיא מצטרפת לכספים שהוא מייעד לפרנסת המשפחה.
3.     פרות נכסיה בחייה- הרכוש שהאישה מביאה לבית בעלה, רכוש שהיה לה לפני הנישואין ורכוש שרכשה במהלך הנישואין.הזכויות שיש לבעל בנכסי האישה הם לרווחת הבית:" לא התקינו פירות לאיש , אלא כדי להרוויח בהוצאות הבית"( רמב"ם הלכי אישות כ"ב, כ) כלומר, פירות נכסי האישה הם לא לתועלתו של הגבר, אלא לרווחת המשפחה  וכדי ששני הצדדים ירגישו כי הם מפרנסים יחד בכבוד. ההלכה מבדילה בין שני סוגי נכסים וההבדל בינייהם הוא מידת האחריות של הבעל כלפי כל נכס:
©    "נכסי מלוג"-נכסי מלוג הם קנינה הפרטי של האישה והבעל הוא בבחינת זר לא יקרב אליהם.אם הוא מבקש זכות כל שהיא בנכסים אלו,אין הוא משיגה אלא ברצונה ובהסכמתה של האישה. האישה זכאית לשאת ולתת בנכסיה ולעשות בהם כרצונה, מבלי לשאול פי בעלה.בנכסים הללו הקרן שייכת לאישה והבעל נהנה מהפירות, נכסים אלה הם נכסי האישה אותם הביאה עם נישואיה במטרה שהקרן תישאר שלה, בעת גירושין מוחזרים לאישה "אם פחתו –פחתו לה, ואם הותירו-הותירו לה" כלומר, אם עלה ערך הנכס -הרוויחה, אך אם פחת ערכו-הפסידה.
©    "נכסי צאן ברזל"-נכסים אילה הם נכסים שנכתבים בכתובה והבעל מתחייב להחזיר אותם בעת גירושין,הבעל חייב באחריות נכסים אלה ,מאחר ואלה הם נכסים שהביאה האישה לנישואין כדי שיהיו ברשות בעלה, הנכסים הם רכושו של הבעל והוא נושא באחריותם. הנדוניה שנכתבת בכתובה נקראת נכס צאן ברזל,הואיל והיא עוברת לרשות החתן והוא מתחייב לשלם לכלה בבוא העת את ערכם.
את ההחלטה אילו נכסים יכתבו בכתיבה ויהיו "נכסי צאן ברזל" קובעים יחדיו בני הזוג.
4.     ירושתה לאחר מותה-הבעל יורש את אשתו אם מתה לפניו, כל נכסיה עוברים לבעלותו.
חשיבות הכתובה בימינו בעבר, המשפט הקדום ראה בחיי הנישואין מעשה קניין בין שני הצדדים,הכתובה הייתה הקשר לחיי הנישואין.בעברה הכתובה לא הייתה בעלת נוסח פשוט וקבוע, אך היא מילאה תפקיד חשוב בחיי הנישואין, היא שמשה תעודת התחייבות בין הבעל לאישה והאישה דאגה לשמור על כתובתה. רבי מאיר אמר כי:"אסור לו לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלי כתובה" כלומר, הכתובה הייתה בעלת מעמד רציני ומחייב במסורת, נישואים בלי כתובה, אינם כשרים.
בימינו הנישואין על פי המשפט היהודי הם בסמכות בית הדין הרבני שקיבל סמכותו בעינייני נישואין וגירושין מתוקף החוק במדינת ישראל, לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953:
1.  עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים.
2.  וגירושין   נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה.
ובניגוד לדעה הרווחת בציבור, הכתובה כיום איננה מסמך סמלי בלבד,אלא בעל משמעות רחבה ותוצאות משפטיות ביחסי ממון בין בני זוג,לכתובה יש משמעות חוזית והסכמית מחייבת. כאשר בני זוג מתקשים להגיע להסכם גירושין,יכולה האישה לדרוש את כתובתה בבית הדין וכך להפעיל לחצים על הגבר.
כיום, בית הדין הרבני אינו מכיר בתוקפו של פסק גירושין אם הוא לא נעשה ע"י הבעל, הבעל הוא המגרש ולא בית הדין. חיי הנישואין בישראל נקבעים ע"י שטרי נישואין-כתובה. מנהג הכתובה קיים  בישראל עד היום, אך מידת חשיבותו במעשה הנישואין פחתה וזאת משום שכיום עיקר הנישואין הוא בדין ולא בתקנה. הכתובה כיום הוא שריד של מוסד משפטי עתיק יומין.אך הכתובה איננה רק חוזה משפטי  מחייב על פי הדין אלא הוא מסמך שמטרתו להסדיר את מערכת היחסים בין הבעל לאישתו במישור של יחסי אישות, יחסי ממון, מזונות, ירושה וקבורה, ולכן אין מקום לביטול הכתובה או לשנותה. בכתובה מתחייב החתן:"הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא.. אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר יתכי כהלכת גוברין יהודאין.." כלומר, ישנה כאן התחייבות של החתן,חתן החותם על הכתובה צריך לקחת את המסמך ברצינות משום שלא ניתן יהיה לאחר מכן לאמר כי הכתוב לא היה ברור, כמו כן בעת החתימה על הכתובה נוכחים שני עדים שגם הם חותמים ולכן קשה להאמין כי התחייבות זו היא נטולת משמעות. לסיכום, יש הרואים בכתובה אקט סמלי, טקס יפה, שריד מהעבר שיש לשמרו כחלק מהמסורת התרבותית של עם ישראל, אך בניגוד לחשיבה כי הכתובה היא אקט סמלי בלבד, הכתובה וחתימת הבעל עליה הן אקט מחייב, על הבעל לקרוא היטב את הכתובה, מאחר והוא מתחייב בה כלפי אשתו ויש עדים החתומים כי קרא והבין את הכתובה. הכתובה היא הסכם משפטי מחייב, אותו יכולה לתבוע האישה ולדרוש בבית הדין הרבני . ומתוקף החוק ניתנת לבית הדין הרבני הסמכות לזכותה בדמי כתובתה.
סיכום בעבודה זו תיארתי את השינויים שחלו בהתפתחות הכתובה "ממוהר" קדמון  שהיווה עדות לקשר בין הצדדים לתיקון של שמעון בין שטח שמנע בזכות הכתובה גירושין חפוזים ועד הכתובה של ימינו שהיא הסכם משפטי מחייב בו שני הצדדים לוקחים אחריות כלפי חיי הנישואין שלהם. השינויים הללו נבעו מהפאן החברתי, כלכלי ותרבותי ומהשפעות שנבעו מעמי הסביבה . בעבודתי ראיתי כי חוקרים שונים התלבטו בשאלה האים ה"כתובה "היא מדאורייתא או מדרבנן? ומצאתי כי המושג "כתובה" הוא מושג שהיה קיים מהתקופה המקראית הקדומה , אך תנאי הכתובה- החובות שבין הבעל לאישה ובין האישה לבעלה והסכומים הנקובים בה כיום, הם התפתחויות שנעשו על ידי חכמים במהלך השנים, התפתחויות אילו נבעו מהתפתחויות כלכליות וחברתיות .
בנוסף, בעבודתי התייחסתי לתוכנה של הכתובה כחוזה כתוב המונה את החובות וזכויות של הבעל והאישה, כאשר בחרתי להתייחס לתנאי הכתובה בו מפורטים עשרה דברים שהבעל מחויב בהם שלושה דברים מהתורה ושבעה מתיקון חכמים. ולמען שלום בית תיקנו חכמים ארבעה דברים להם מחויבת האישה כלפי הבעל. בחרתי לסיים את העבודה בגישה שבה נוקטים כיום לגבי הכתובה בעולם המודרני סיקרן אותי לבדוק כיצד בעולם מודרני שבו מוסד הנישואין כמעט ואיבד ערך, עולם שבו אנשים מתגרשים, מתחתנים, מביאים ילדים לעולם ללא נישואין איך בעולם שכזה מתייחסים כיום לכתובה, האם היא קישוט או יש לה עדיין ערך כבעבר. נוכחתי לדעת כי הכתובה היא בעלת מעמד משפטי מחייב וכי ניתנת לאישה אפשרות לתבוע את כתובתה אם תתגרש או תתאלמן וזאת מתוקף החוק במדינת ישראל שהסמיך לשם כך את בתי הדין הרבניים.
לסיכום,מטרת הכתובה היא לא רק להגן על האישה ולמנוע מהגבר לגרשה בקלות, אלא לגרום לבני הזוג בעיקר בעולם המודרני לפתור בעיות, ללמוד  לתקשר האחד עם השני ולבנות בית יהודי יציב שבו האישה והגבר הם שווי זכויות.
ביבליוגרפיה אפשטיין,א',(תשי"ד),תולדות הכתובה בישראל-פרק שביעי,האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות.
גריינימן,ד', התגבשות הכתובה בתקופת התנאים:תשלום מראש או הבטחה לעתיד.
הרב רכניץ,ע', (תשס"ב), כתובה דאורייתא-מוהר הבתולות, חמדת הארץ ב', ירושלים שרמר, ע',(תשס"ד), זכר ונקבה בראם,מרכז זלמן שז"ר, ירושלים.
כתבי עת ד"ר ארזי, א'(תשכ"ג), הנישואין בהלכה ובאגדה, מחניים פ"ג תלמוד שנתון י ע"מ 41
ספראי, ש',(תשנ"ו) שתי הערות לכתובתה של בבתא, תרביץ-רבעון למדעי היהדות-כרך ס"ה,חוברת ד', האוניברסיטה העברית.ירושלים.
מקורות מהאינטרנט אינציקלופדיה יהודית, www.daat.ac.il אישות ומשפחה-חובות וזכויות בנישואין, www.daat.ac.il  הורוביץ, י', "נשואין ומנהגי נישואין בספרות ותקופת הגאונים, www.daat.ac.il  הר, מ', תורה שבע"פ לפני תקופת המשנה, www.daat.ac.il הרב מלמד, א' , משמעות סכום הכתובה בימינו,פניני הלכה, http://ph.yhb.org.il הרב קאהן, י',  http://www.etzion.org.ilf כהן-דמנסקי, ל'(2006),כתובה זה לא סתם קישוט,זה הסכם מחייב,  YNET ידיעות אחרונות לקסיקון לתרבות ישראל- גרסת אינטרנט ערוסי, ר', משפט הכתובה בימינו הלכה למעשה, NET-SAH.ORG  WWW.
רבינוביץ, ל', "הכתובה"יסודותיה ההלכתיים והשתלשלותה, www.daat.ac.il