גישות לפתרון הסכסוך הישראלי ערבי; משה שרת מול בן גוריון בעבודה המוגשת הוצגו שתי גישות בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי, שהתבטאו בניגודי דעות והתנגשויות בין שניים מהמנהיגים המובילים במדינה – משה שרת ודוד בן גוריון, מחלוקות שכבר היו בין שני אלו מראשית דרכם המשותפת בשנות השלושים, אך התעצמו ונחשפו ביתר שאת לאחר הקמת המדינה. בשנות ה 1940 ו ה 1950 הבעיה המרכזית שעמדה מול מדינת ישראל והחברה הישראלית בה הייתה הסכסוך הישראלי- ערבי, כשבחברה הישראלית לא הייתה הסכמה על האבחון, הפתרון האפשרי והאמצעים היכולים להוביל את ישראל ומדינות ערב לפתרון הסכסוך. על רקע זה, הגיעו ההתנגשויות בין המנהיגים שרת ובן גוריון לשיא. הוויכוח ביניהם התמקד בנושאים טקטיים כמו פעולות תגמול, מדיניות חוץ מול שיקולי בטחון וכד' כשהנושאים הטקטיים קשורים לתפיסות כלליות של הסכסוך.
בן גוריון חיפש את הפתרון הכוללני ואילו שרת גילה פסימיות לגבי פתרון כוללני אפשרי. שרת חיפש מיתון הקונפליקט בדרכים דיפלומטיות.  עם סילוקו של שרת התפישה של מיתון הסכסוך חוסלה וחודשה על ידי רבין לאחר מלחמת יום הכיפורים. שרת ייצג חלופה לאסכולה השלטת שבן-גוריון עמד בראשה והנטייה הרווחת בישראל היא להמעיט בחשיבותו ולראות בו שם נרדף לפייסנות ולמורך לב (שליים, 2005). מקור חילוקי הדעות בין השניים היו נעוצים בדימוי שונה של הערבים, כשבקיאות בן-גוריון בתולדות הערבים ובתרבותם הייתה קלושה והם נתפסו בעיניו כאויב קנאי, אכזר ופרימיטיבי, המבין רק את שפת הכוח ובנאומיו חזר על השוני והתהום הפעורה ״בינינו״ ו״ביניהם״ (שליים, 2005).
ההבדל הבסיסי בין משה שרת ודוד בן גוריון אחרי שהסתיימה מלחמת 1948 התמקד על השאלה של התעסקות המדינה החדשה עם שכנותיה הערביות האויבות (Sharett,2015). בשאלה זו בן גוריון תמך במדיניות של היד הקשה, ולעומתו שרת, המתון, במדיניות מאופקת ומבליגה (Sharett,2015). אולם, בזמן שעדיין התנהלה מלחמת השחרור, כשבן גוריון ביקש את אישור הקבינט לתכניתו לכיבוש של כל החלק הדרומי של הגדה המערבית, שרת התנגד לכך ולאחר שנים בן גוריון האשים אותו על הטיית הצבעת הקבינט נגד הצעה זו, וטען כי באותו הרגע שרת גרם לעם "בכי לדורות" על ידי כך שמנע מצה"ל הזדמנות פז להגדיל את שטחי ישראל, כולל מזרח ירושלים (Sharett,2015).