מבית לאומי למדינה שבדרך

תקציר העבודה

1 .
א. הסוגיה הנדונה במאמר מדברת על מדיניותו והשפעתו של הרברט סמואל, מי שהיה הנציב הבריטי הראשון על ארץ ישראל בכל הנוגע למדיניות ההגירה. השאיפה של התנועה הציונית היתה להביא יהודים רבים להתיישב בגבולות ארץ ישראל בכדי לפתח את ההתיישבות אולם מפעל העלייה יצא משליטה ואלפים רבים הגיעו לארץ בלא יכולת לשלוט בכמויות ובכך היה חשש שלא תהיה יכולת לציונות לדאוג להם מבחינה כלכלית דבר שיפיל את העלייה כולה. לכן, ניסו בתנועה לגייס כספים רבים אולם כשראו שנחלו כישלון, ניסו להפיל את האשמה דווקא בבריטים. סמואל, החליט לעשות סדר דרך ממשלתו הבריטית וקבע תנאים למי יכול ולמי שאינו יכול לעלות לארץ ובכך בלם את ההגירה השוטפת. אם לא היה עושה כך הרברט, היתה הביקורת מופנית כלפי התנועה הציונית ולא כלפי הממשל הבריטי דבר שהיה פוגע קשות בקידום האינטרס להקמת בית לאומי בארץ ישראל. הכותב, משה מוסק, מוכיח את עמדתו שהציונות החמיצה את ההזדמנות למדיניות פרו-ציונית מטעם הממשל הבריטי לפי הנקודות הבאות:
* הבריטים מחליטים לסיים את הממשל הצבאי ולהעמיד בראש הממשל האזרחי את הרברט סמואל (יהודי).
*סמואל נפגש עם המנהיגים הציונים ושומע את טענותיהם ומחליט על גיבוש מדיניותו שיגיש לממשל הבריטי.
*פקודת ההגירה נכתבת ע"י שני ציונים (הרברט סמואל ונורמן בנטוויץ') *התוצאה היתה פקודה ליברלית המאפשרת לכל אדם בריא בנפשו לעלות לא"י. *סמואל מקים את המחלקה להגירה ונסיעות ששלושה מתוך חמישה חבריה הם יהודים, סמואל נענה בחיוב שמדיניות ההגירה תהיה בהתיעצויות לא רשמיות עם הציונות. *בוועידת סן ראמו קיבלו הבריטים את המנדט על א"י ובכך הבינו הציונים –
השוואה בין העלייה השלישית לעלייה הרביעית: א.
זמן – העלייה השלישית הגיעה לארץ בשנים שבין 1919 –
1 924. העלייה הרביעית לעומתה החלה מאוחר יותר, בשנים 1924 – 1929.
ב.
גורמי דחיפה – הגורמים למהגרים לעזוב את ארצם – גורמי הדחיפה של אנשי העלייה השלישית היו הסבל שהם עברו מרדיפות ופרעות לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. היהודים שילמו מחיר גבוה במלחמת האזרחים ברוסיה, בשל הזדהותם עם הרעיון הקומוניסטי וכן בגלל התגברות תופעות אנטישמיות במדינות המתהוות במזרח אירופה, ארצות שזכו בעצמאות וליהודים ניתנו שם זכויות מיעוט. גורמי הדחיפה היו בעיקר איום פיזי. לעומת העלייה השלישית, גורמי הדחיפה של העלייה הרביעית היו כלכליים. היהודים עזבו את פולין (שממנה עלו כמחצית מכלל אנשי העלייה הרביעית) בעקבות הצעדים הכלכליים שנקט שר הכספים, ולדיסלב גרבסקי.
ג.
גורמי משיכה – מה שמושך את המהגרים לרצות להגר למדינה אחרת – מה שמשך את אנשי העלייה השלישית לעלות לארץ היה, הידיעה על מתן הצהרת בלפור, המכריזה על הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל והרצון של הצעירים להקים בארץ ישראל חברה סוציאליסטית. גורמי המשיכה היו בעיקר אידיאולוגיים. לעומתם, אנשי העלייה הרביעית הגיעו לארץ ישראל היות ובשנת 1924 הושלם התהליך של שינוי חוקי ההגירה של ארצות הברית ונסגרו שעריה כמעט לחלוטין. מסיבה זו עלה קרנה של ארץ ישראל כיעד הגירה. יחד עם זאת, ההשפעה החיובית של ראשית העלייה הרביעית על כלכלת היישוב, הגבירה את כוח המשיכה של ארץ ישראל בעיני בעלי הון נוספים וגם אפשרה לחסרי הון רבים אחרים לעלות בקטגוריית עובדים. כלומר, ארץ ישראל נתפסה כמקום טוב יותר כדי להתפתח מבחינה כלכלית. גורמי המשיכה של העלייה הרביעית היו בעיקר שיפור תנאים.
ד. הרכב העולים – מוצא – שתי העליות מקורן במזרח אירופה, בעיקר מפולין ורוסיה. שתי העליות היו זהות מבחינת המצב הסוציואקונומי וחברתי. ההבדלים היו בכך, שבעלייה השלישית  ראשוני העלייה היו תושבים חוזרים שעזבו את הארץ בימי מלחמת העולם הראשונה ומשוחררי הגדודים העבריים וכן צעירים, שרובם חברי תנועת החלוץ ותנועות הנוער, שלא חששו מהסכנה בכניסה בלתי לגאלית לארץ. עם תחילת השלטון האזרחי של המנדט גבר זרם העולים ונמנו בו בעלי הון וקרובי משפחה של תושבי הארץ וחסרי הון שנזקקו לתמיכת הציונות. העלייה הרביעית לעומת זאת