התפתחות הזיכרון המרחבי והחזותי סביב המשפט בשלוש תקופות עיקריות משפטו של פושע המלחמה הנאצי, אדולף אייכמן התנהל בישראל בשנת 1961. במשפט הועמד אייכמן לדין על מעשיו בשואה ובסיומו נידון למוות לפי פקודת "החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם" לאחר שנלכד בזהות בדויה בשם ריקרדו קלמנט בארגנטינה במבצע חטיפה של המוסד. תפקידו המרכזי של אייכמן במנגנון ההשמדה היה אחריות על כל משלוחי הרכבות והאקציות מרחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה.
משפט זה היווה אבן דרך משמעותית בנושא זיכרון השואה והשיח בנושא בחברה הישראלית. באופן גס ניתן להפריד את העיסוק בנושא בכלל בתור מה שהתנהל עד משפט זה ואחריו אך ניתן להתייחס ולציין תקופות נוספות בהקשר זה. חשיבותו הרבה של משפט אייכמן בהקשר זה היא שרבים מניצולי השואה סיפרו במשפט לראשונה אודות קורותיהם בתקופה איומה זו לציבור (שמרביתו לראשונה היה נכון ומעוניין להקשיב) וכך החלה "חדירת"  השואה לתודעה ולתרבות הישראלית ולשיח הציבורי הישראלי.
ההיסטוריונית חנה יבלונקה עסקה בנושא מרכזיות המשפט בעיצוב זיכרון השואה במאמרה "משפט אייכמן והישראלים מקץ 40 שנה" שפורסם בשנת 2001. הבדל משמעותי ראשון שניתן לציין מתוך מאמרה אודות הבדלים בתפיסת והשפעת המשפט על הזיכרון הציבורי לאורך הזמן נוגע לכמות היחסית של שורדי השואה יחסית לחברה הישראלית שפחתה משמעותית לאורך השנים. כמו כן, ככל שעובר הזמן, ישנם יותר ויותר שנולדו וגדלו אחריו ולא חוו אותו בפועל. יבלונקה גם עוסקת בהתרחשותו של אירוע מרכזי נוסף בחברה הישראלית, מלחמת ששת הימים, 6 שנים לאחר המשפט ומעלה את הקושי בבידוד וזיקוק השפעת המשפט לאורך זמן לאור אירוע זה.