ממ"ן 11
עבודה טובה מאוד! הציון – 97
רצוי לשם לב להערות בטקסט.
שאלה 1, סעיפים א' ו-ב':
המאה ה-3, היתה תקופה הקשה ביותר בתולדות האימפריה הרומית. הסיבות למשבר פוליטי: ü   אנרכיה פוליטית התאפיינה בשתי תופעות: היעדר שלטון מרכזי, חזק, ויציב אפשר לאויבים מבחוץ לאיים על ביטחונה ועל שלמותה של האימפריה; הצלחתם של האויבים האלה גרמה להיחלשות שלטון הקיסר. שתי תופעות הזינו זו את זו, כשלכל אחת היו רקע ונסיבות משלה: ü    העברת שלטון: במאה ה-3 לא התבצעה העברת השלטון מקיסר לקיסר על פי שיטה מסודרת ומקובלת. היתה סדרת מלחמות בין הטוענים לכתר בתמיכת כוחות צבא. כל מפקד צבא מצליח היה מועמד בכוח לכס הקיסרות, לפעמים כי בעצמו רצה את הכתר ולפעמים כי לא היתה לו ברירה: מצד אחד חייליו דרשו להכתירו והיו עלולים להורגו אם לא עשה את מבוקשם, ומצד אחר, הוא היה עלול ליפול קורבן לחשדנותו של הקיסר שראה בו מתחרה מסוכן. עשרות מצביאים הכתירו את עצמם לקיסרים ולאחר זמן נהרגו ואחרים באו במקומם. בתקופה זו היו כעשרים קיסרים שזכו להכרה כללית; מצביאים רבים תבעו את הכתר ושלטו לזמן קצר על חלק זה או אחר של האימפריה. משך השלטון הממוצע של קיסרים "לגיטימיים" היה כשנתיים וחצי.
הקיסרים נפלו קורבן להתנקשויות, נטבחו בידי המון או נהרגו במלחמת אזרחים. ü    בטחוני/ צבאי: מבחינה צבאית זו היתה תקופת שפל נוראית. שבטים, עמים וקבוצות אוכלוסייה שונים, רובם ככולם גרמאנים שישבו באזורים מדרום רוסיה ועד הים הצפוני, ערכו פשיטות שוד וביזה ובמהלכן חדרו לכל הפרובינקיות הרומיות מאסיה הקטנה ועד האוקיינוס האטלנטי. הם פשטו אף על איטליה והגיעו לקרבת רומא. צבאות האימפריה נחלו תבוסות קשות, ובאחת מהן נהרג הקיסר דקיוס. באפריקה, שבטי נוודים מנוביה ומאזורי סהרה פשטו מדי פעם על הפרובינציות ממצרים במזרח עד מאורטניה במערב. מחוזות הספר הדרומיים של הפרובינקיות האלה נפגעו והיו למקומות לא בטוחים. במזרח, המלכים הססנים השתלטו על הממלכה הפרתית של המלכים מבית ארסקס, וצבאותיהם חדרו לסוריה ולאסיה הקטנה, כבשו ובזזו את אנטיוכיה ואף הצליחו לשבות את הקיסר ולריאנוס ולהשפילו. מלחמות שהיו חשפו נקודות תורפה במערכת הצבאית הרומית: איום חמור בחזית אחת חייב ריכוז כוחות מאזורים אחרים, ועד שהם באו יכל האויב להסב נזק רב ואבידות. בנוסף, התקפות חמורות בו-בזמן, ביותר מחזית אחת, חייבו הגדלת כוחו של הצבא, וזה תהליך אטי ומכביד מבחינה כספית; לכוחות רומיים לא היתה עדיפות טכנולוגית או טקטית מכרעת על העמים הברברים. עוצמתן המלאה של הסכנות התממשה במלואה באמצע המאה ה-3, עקב שתי תמורות חשובות: אחת במזרח האימפריה ואחת בארצות מזרח אירופה. מדיניות תוקפנית של הפרסים ריתקה צבאות רומיים למזרח ומנעה גמישות בהפעלת הצבא ובריכוז כוחות בחזית האירופית. נדודי עמים ושבטים במזרח אירופה חוללו את התמורה השנייה. עמים חדשים הופיעו סמוך לגבולות האימפריה, וחלק מהם וכן שבטים ישנים ותיקים, שנלחצו בידי השבטים החדשים, פלשו לתוך הפרובינקיות כדי לגנוב או כדי להתיישב. הפלישות היו מן הים השחור ועד הים הצפוני, כשהחלוקה של הפלישות היא לשלוש גזרות:
1 .      בגזרה מערבית, שכללה את אזורי הדנובה העילית והריינוס, פעלו בעיקר הפרנקים, האלמנים והסקסונים.
2 .      הגזרה סביב הדנובה התיכונה, שבה פעלו לאחר אמצע המאה המרקומנים, הקוודים, היאזיגים, ובהמשך גם הוונדלים והיותונגים. הנפגעת העיקרית היתה פנוניה, אך המרקומנים הגיעו גם עד וורונה (
5 4).
3 .      הגזרה השלישית הקיפה את אזור הדנובה התחתונה והים השחור. האויב העיקרי כאן היה גותים שהגיעו בנדודיהם מהים הבלטי לדרום רוסיה והחלו בפעולותיהם, כנראה כבר משנת 232. משנת 248, שבה הופסק תשלום של מענקים כספיים למנהיגים גותיים, נעשו מסעות השוד הרסניים יותר, ותבוסתו ומותו של הקיסר דקיוס (
5 1) מסמלים את הכישלון הרומי. משנת
5 3 פשטו הגותים גם בדרך הים ואליהם נלוו גם ההרולים והבסטרנים. באחת מפלישותיהם –