ייצוג ניצולות השואה בקולנוע הישראלי העלילתי בעשור האחרון תוכן עניינים :
  פתח דבר. 3
מבוא. 5
ניתוח דמויותיהן של ניצולות השואה בסרט "מוקי בוערה". 10 ניתוח דמויותיהן של ניצולות השואה בסרט "פעם הייתי". 23
סיכום.. 35
ביבליוגרפיה. 37
פתח דבר עבודה זו תעסוק בדימוייהן של ניצולות השואה בקולנוע העלילתי בעשור האחרון, וזאת ע"י ניתוח של שני סרטים:
"מוקי בוערה" – סרטם של סרטם של לינה צ'פלין וסלבה צ'פלין (2009) הסרט מתרחש בשתי תקופות זמן שונות: מוקי כילד וכנער מתבגר החי בישראל, ומוקי כגבר בן
4 5, נשוי ואב לילד, החי במשך כעשרים שנה בנורבגיה.
הסרט פותח בשיחת טלפון שמקבל מוקי באמצע הלילה, בו מדווח לו הדוד יאניק כי אימו טינקה נפטרה. מוקי משחזר את ימי ילדותו ואת מערכת היחסים המורכבת שהייתה לו עם אימו תוך כדי שהוא מתלבט אם עליו לנסוע להלווייתה בישראל.
אביו האהוב של מוקי נפטר באופן פתאומי כשמוקי היה בן 16. את מקומו של אביו תפס הדוד יאניק, גבר יצרי ובהמי השנוי במחלוקת לאור מעשיו בשואה כזונדר-קומנדו. ילדותו ונעוריו של מוקי מושפעים רבות מהתנהגותה של אימו אשר מתנהגת באופן פתייני, מסתובבת בבית בלבוש חושפני ולעיתים אף עירומה. מוקי מתמודד מחד עם אהבה לא ממומשת לשכנתו, ומאידך עם יחסים סאדו מזוכיסטיים עם אחרת. מצבו הנפשי של מוקי מתערער, מוקי מחליט לעזוב את הבית, אינו מתגייס לצבא והוא מתגורר בדירה מעופשת ומלוכלכת. יום אחד, כשהוא מעורער ומבולבל, הוא נכנס בגסות לביתה של אימו ואונס אותה.
עשרים שנים לאחר מכן, אימו מתאבדת ומוקי נאלץ להחליט האם לנסוע להלווייתה או להישאר בנורווגיה. בסופו של הסרט מגלים כי למוקי אישה וילד וכי לכאורה חיו השתקמו, אולם נראה כי לפחות כלפי חוץ, הוא דומה יותר לדוד יאניק מאשר לאביו או לאימו.
"פעם הייתי" – סרטו של אבי נשר (2010) עלילת הסרט נכתבה בהשראת פרק מספרו של ספרו של אמיר גוטפרוינד "בשבילה גיבורים עפים" (2008). הסרט מספר את סיפורו של נער בן 16 בשם אריק. אביו הינו ניצול שואה ואימו הינה צברית.
אריק נפגש במקרה עם יענק'לה ברייד, ניצול שואה אשר מסתובב בסמוך לביתו של אריק ומתעניין אם אריק וחבריו מכירים מישהו או מישהי שמחפשים שידוך. אריק עובד על יענק'לה ושולח אותו אל ביתו בטענה שלאחותו קשה למצוא בן זוג כיוון שיש לה סנפירים. יענק'לה מגיע אל ביתו של אריק, שם פוגש את אביו יוז'י והשניים נזכרים כי היו חבריו וכי למדו יחד בתקופה שלפני המלחמה. אריק מתחיל לעבוד עבור יענק'לה בתור בלש, אשר עוקב אחר משודכים פוטנציאלים על מנת לבדוק עד כמה הם אמינים ועד כמה הם ראויים לשידוך.
יענק'לה מתגורר בעיר התחתית של חיפה, שם גם נמצא משרדו, בית קולנוע של גמדים ניצולי שואה, בתי קפה ומסעדות, אנשים שמוכרים סחורות, מותרות ועוד. סמוך למשרדו של יענק'לה מתגוררת קלרה ניצולת שואה, חברתו הקרובה של יענק'לה. מדובר במקום שאנשי הישוב לא נוהגים להגיע אליו, אולם אריק משמש כמי שמקשר בין אנשי הישוב לאנשי העיר התחתית. חלומו של אריק הוא להיות סופר ועל כן הוא מרבה לשהות בספרייה העירונית, שם נמצא גם מאיר, אשר עובד במקום ומבקש מאריק לסייע לו ולקשר בינו לבין יענק'לה על מנת שימצא גם לו שידוך. המפגש של מאיר עם יענק'לה מוביל גם להיכרותו של מאיר עם קלרה ובהמשך לכך להתאהבות בה עד ניסיון לחבל בקשר שבין השניים ולהעליל עליהם עלילות.
באותו הקיץ חווה אריק את אהבתו הראשונה כשהוא מכיר את תמרה, בת דודתו של בני חברו הטוב.
אריק מאבד את בתוליו ואת תמימותו ע"י המפגש עם תמרה, אשר בין היתר גם מעמידה למבחן את הערכים הארץ-ישראליים והציונים עליהם גדלו, כדוגמת 'הצופים'. בסופו של אותו הקיץ, יענק'לה עוזב ומלבד בהלווייתה של קלרה, אריק לא רואה אותו יותר. שנים רבות מאוחר יותר, אריק נקרא את עורך דין אליו מגיע יחד עם אביו והוא מגלה שיענק'לה הוריש לו את כל רכושו ואף השאיר לאריק את מחברתו מלאת הזיכרונות בה נהג לכתוב כשעבד אצל אריק.
*** בכוונתי לנתח את שני הסרטים הללו ולהתעמק בעיקר בדימוייהן של ניצולות השואה, בין אם מדובר בסצנות בהן מופיעות ובין אם מדובר בסצנות בהן מדובר אודותיהן. כמו כן, אעסוק הן בדמויות המרכזיות והן בדמויות המשניות.
מבוא
במהלך ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי, ידעו היהודים פרעות רבות, השמדות ואין-ספור רדיפות. אולם, השואה היא האירוע הדרמטי ביותר שפקד את העם היהודי ומהווה בין היתר כאחד מן האירועים הדרמטיים ביותר אשר התרחשו בהיסטוריה האנושית. לאור כך, חותמה של השואה ניכר בגילויים רבים של ההוויה היהודית עד לעצם היום הזה (בן רפאל, 2011).
דבר זה בא לידי ביטוי בנוכחותה של השואה במערכת החינוך, בלימודים סטודנטיאליים ובתוצרי תרבות שונים כמו ספרות, שירה קולנוע ועוד. ממדי החורבן, הטרגדיה והשלכות המלחמה על חייהם של ניצולי השואה עד לימינו הפכו עם השנים לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי. ואולם, לא כך היה תמיד. מאז תום המלחמה, נושא השואה בכלל והיחס אל ניצולי השואה בפרט, עברו שינויים רבים אשר בין היתר הוכתבו על ידי הנסיבות הפוליטיות ששררו בארץ ישראל.
בשנות ה-80, הגדירה יבלונה מי הם ניצולי השואה. לטענתה, ניצולי השואה הם כלל יהודי אירופה היבשתית, אשר סבלו ממוראות הנאצים בדרך זו או אחרת: גטאות, מחנות, אובדן בני המשפחה, בריחה, גירוש וכדומה, ואשר רבים מהם, לאחר המלחמה, ביקשו להיקלט ולהשתקם בארץ ישראל או בארצות אחרות שמעבר לים. יבלונקה טענה כי הגדרה זו התבססה על שלוש אמות מידה: מי ראה עצמו כניצול שואה, את מי ראו תושבי הישוב כניצול שואה ומי היה עד ראייה לממדי החורבן עד כי הטרגדיה נגעה בו ובקרוביו באופן ישיר (יבלונקה, 2011).
השיח הציבורי בארץ, נטה לאפיין את ניצולי השואה כקבוצה מצולקת אשר כוללת בתוכה יהודים גלותיים, חלשים וסתגלניים אשר נגררים אחר האירועים ולא נוקפים אצבע על מנת ליזום תהליכים. במשך שנים רבות, 'זכו' ניצולי השואה ליחס מחפיר ולטינה מצד תושבי הישוב על שלא הקשיבו לאזהרות אחיהם ובחרו שלא לעלות לארץ, על שהלכו כצאן לטבח וחלקם אף הואשמו על העובדה שהם בחיים בעוד חבריהם נרצחו. לאור כך, רבים מניצולי השואה העדיפו לשתוק, הם חששו שדבריהם לא יובנו ורבים מהם חששו לדבר מתוך בושה, שהרי תושבי הישוב גרמו לניצולי השואה להרגיש כי השואה הינה חרפה אשר הכתימה את כבודו של העם היהודי (בן רפאל, 2011). כמו כן, נושא השואה נעדר כמעט לגמרי מתכני מערכת החינוך, הציבור כמעט ולא רצה לשמוע על אודות עברם של ניצולי השואה והנושא נותר בשולי השיח הציבורי.
השיח המועט שהיה קיים, עסק בהשוואת היהודי הגלותי ליהודי החדש ובהיותה של מדינת ישראל גאולתם של ניצולי השואה (יבלונקה, 2011). נושא השואה חדר לתודעת הציבור באופן משמעותי עם משפט אייכמן, אולם יש לציין כי ביטויי לתפנית שהחלה ביחס לנושא השואה, החלו לבצבץ עוד קודם לכן, בשנות ה-50.  הזוכה בתחרות מלכת היופי בשנת 1950 הייתה למעשה ניצולת שואה ששרדה את המחנות ועם זכייתה פרסם העיתון "לאישה" את סיפורה תוך מסירת פרטים על השואה בגוף ראשון. לא רק זאת, המגזין העניק במה לעוד עשרות סיפורים אישיים של ניצולי שואה, ואך פרסם סיפורים שאינם קונצנזואליים כגון סיפורה של האנזי בראנד שעבדה יחד עם ד"ר ישראל קסטנר (ראו בהמשך). כמו כן, כאשר סיפר המגזין את סיפורן של נשים מצליחות ששרדו את השואה, הקפיד על כך כי הכתבה תעסוק קודם כל בהרפתקת השואה ורק לאחר מכן בהשפעה הלאומית. המגזין "לאישה" תפקד כמעין אתר זיכרון פרטי. באותם ימים העיתונות היוותה כלי תקשורת מרכזי שביטא את הלכי הרוח הציבוריים והשתתפה בעיצובים, עד כי ניתן לומר שהשיח על השואה היה קיים עוד קודם למשפט אייכמן, בשנות ה-50 (גבע, 2011) נושא השואה עלה לשיח הציבורי באופן משמעותי בתחילת שנות ה-60 עם משפט אייכמן, אולם ניצנים של שיח שכזה ניתן היה לראות עוד קודם לכן, בשנות ה-50 עם משפט קסטנר, אשר הביא לידי ביטוי את ניגוד התחושות סביב השואה. קסטנר הואשם ע"י עיתונאי ימני על כך ששיתף פעולה עם הנאצים. קסטנר פתח במשפט דיבה אולם במהירה, הפך ממאשים בהוצאת דיבה לנאשם בשיתוף פעולה עם הנאצים. קסטנר לא ויתר וערער לבית המשפט אולם במהלך שמיעת הערעור, נרצח ע"י שלושה פעילי ימין. רק לאחת מותו זוכה קסטנר מהאשמה. פרשת קסטנר חשפה את ההתייחסות האמביוולנטית של יהודים רבים כלפי נושא השואה וכלפי ניצולי השואה (בן רפאל, 2011). ניתוח דמויותיהן של ניצולות השואה בסרטם של לינה צ'פלין וסלבה צ'פלין, "מוקי בוערה" רקע
הסרט "מוקי בוערה" מתרחש בשתי נקודות זמן שונות: האחת הינה זו שפותחת את הסרט – מוקי, גבר מבוגר החי בנורווגיה יחד עם אישתו ובנו, מקבל שיחת טלפון בה נודע לו כי אימו התאבדה. מוקי חוזר אל עברו, ומספר את סיפורה של אימו ואת סיפורו שלו עצמו, כאשר נקודת הזמן השנייה למעשה פרוסה על פני ילדותו, נעוריו ובגרותו של מוקי ומלווה ב-voice over שלו. הסרט ערוך באופן כזה המדלג בין ההווה בנורווגיה לבין העבר הרחוק בישראל.
דמויותיהן של ניצולות השואה בסרט, טינקה כדמות הראשית וניצולות השואה הנוספות כדמויות משניות, מתוארות דרך נקודת מבטו וזווית הראיה של מוקי.
טינקה הינה ניצולת השואה הבולטת ביותר בסרט מבין יתר הניצולות המופיעות בו. היא אימו של מוקי, ניצולת שואה מפולניה, אישה צעירה ויפה, בעלת שמחת חיים אשר מרבה לחייך ולצחוק. טינקה אמנם מדברת עברית בצורה רהוטה אולם בדומה לקלרה ("פעם הייתי" – ראו בהמשך) אשר עוברת לדבר ברומנית כאשר לא רוצה שיבינו אותה וכשמדברת על נושאים שקשה היה לה לדבר עליהם בעברית, כך גם טינקה – כאשר היא נמצאת בסיטואציות מסוימות, היא עוברת לשוחח פולנית, למשל בסצנה של השבעה לאחר פטירת בעלה, היא אומרת שאינה מסוגלת לחיות בלי בעלה וזאת בשפה הרומנית.
מאז שבעלה נפטר, טינקה אינה חווה אהבה אמיתית אלא שהיא חווה זוגיות טכנית, בעלת אינטרסים וללא רגש. ילדים שגדלו במהלך המלחמה חייהם נקטעו באופן אכזרי והם נחשפו לאירועים קשים ומאיימים בניהם: איום על חייהם, רעב, השפלות, בריחות וחיים בצל זהויות בדויות. רבים מהם איבדו את בני משפחתם, חבריהם, ביתם ורכושם והוריהם, אשר היו אמורים להוות עבורם ביטחון וחוזקה, היו עסוקים גם הם בהישרדות עד כי לא יכלו לתת לילדיהם טיפול ראוי. רבים מן הילדים הללו נאלצו להתמודד עם קשיים אלו בגיל צעיר ועל מנת להצליח בהתמודדות זאת רבים מהם למדו לדכא את רגשותיהם ולהסתיר את אכזבותיהם. אותם ילדים, כמעט ולא חוו אינטימיות עם הוריהם, דבר אשר בהמשך השפיע על היכולת שלהם לייצר אינטימיות עם בני זוג וזאת מתוך הפחד להתמזג, לחשוף, לחוות התקפה, לחוות נטישה ועוד (כהן, דקל, סולומון ולביא, 2003). דימויה של האישה המופקרת והזנותית לאורך מרבית הסרט טינקה לבושה בכותונות לילה סקסיות וחושפניות. כמו כן מרבית הסצנות בהשתתפותה מתרחשות במרחב הפרטי שלה, לרוב במיטתה. אחת מהסצנות הראשונות שבסרט, חושפות לנו את מערכת היחסים הבעייתית הקיימת בינה לבין בנה מוקי, כאשר מוקי אמנם קטן אך הוא בגיל שהוא כבר מבין מה הוא רואה ואילו טינקה אימו עומדת מולו כשהיא ערומה ונראה כי אינה מתביישת ואינה מסתירה את גופה. מאפייניה אלו, כבר בתחילתו של הסרט, רומזים לנו על דמותה של טינקה כמי שמשרה סביבה אווירה מינית וכמי שמיניות מהווה חלק ניכר מחייה. בכך, דומה טינקה לדמות של חברתה של גוסטי בסרט תל אביב ברלין (ציפי טרופה, 1987), אשר מסתובבת ליד בנימין עם כפתורים פתוחים ומבטים חושניים וטוענת כי כך לימדו אותה לעשות במחנה בתור נערה. טינקה, כמו גם חברתה של גוסטי, לא רק שמנציחות את דימויה השלילי של ניצולת השואה אשר נאלצה לעסוק בזנות על מנת לשרוד אלא אף מראה כיצד האישיות הבעייתית הזו זולגת לחיים בהווה ללא יכולת להפריד בין העבר להווה וכחלק בלתי נפרד מהאישיות שלהן (שטייר-לבני, 2011).
דימויה של האימהות פגומה בתחילתו של הסרט מספר מוקי כי דודה אסתריקה נולדה בטורקיה, לא היה לה מספר על היד והיא לא עברה את השואה, זאת בניגוד לשכנותיו של מוקי. דודה אסתריקה פוגשת את השכנות ואומרת להן שבמקום להתעסק בכלבים שילכו להכין אוכל לילדיהם. היא אומרת זאת בעוד היא אוחזת בסל מלא מצרכים. סצנה זו שוב ממחישה את העובדה כי ניצולות השואה לא דואגות מספיק לגידול ילדיהם כיוון שהן לא מסוגלות לכך וכי הן עסוקות בדברים אחרים. מוקי מהווה בעבור טינקה את ההצלחה שלה. בסצנה של מסיבת הניצולים, מתבטא מוקי כי הוא שונא את המסיבות הללו כיוון שהוא הילד היחיד שנמצא שם, הדבר מדגיש את העובדה כי ליתר ניצולי השואה אין ילדים וכי טינקה כן נכנסה להריון וילדה את מוקי, יתכן והדבר נובע מכך שככל הנראה הייתה עוד צעירה כשהמלחמה הסתיימה והדבר לא פגע בה פיזית או נפשית ולא פגע ביכולת שלה ללדת ולגדל ילד. דימויה של האישה כבעלת מחלת נפש מערכת היחסים בין טינקה למוקי הינה בעייתית ואינה מערכת יחסים שגרתית בין אם לבנה. בסצנה בה טינקה נכנסת למיטתו של מוקי, היא מתבטאת כי לא אכפת לה למות. אמירה זו מעידה על כך שמלבד מוקי לו היא דואגת, אין לה מה להפסיד בחיים: כל משפחתה נרצחה לנגד עיניה, בעלה נפטר וחייה אינם בשיאם ממילא. כמו כן, בסצנה זו מוקי מתבטא כלפי אימו בגסות וקורא לה "משוגעת", אמירה אשר מעליבה אותה וגורמת לה לעזוב את החדר.
מצידו של מוקי, הוא מתבטא כך כיוון שחושב שאימו מקריבה יותר מידי על מנת לגונן עליו. אולם מצידה של טינקה, מוקי מתבטא כלפיה באמירה אשר כניצולת שואה, ככה"נ נאלצה לשמוע לא פעם אחת, שהרי ניצולי שואה רבים מכונים "משוגעים".
למעשה, ברבים מהסרטים העוסקים בשואה הנשים מוצגות כקרבנות של תקיפה מינית או כמשוגעות (הרצוג, 2006).