חלק א' – אירוע צביקה נישא לרעות כאשר היו השניים בגיל 19.
כיום בני הזוג הם בני 26, ולהם שלושה ילדים: איתן, מהרטה ומיכאלה בת השלוש.  צביקה, נוהג להשאיר את מיכאלה לבדה, ללא טיפול, בחדר נטול משחקים, ובנוסף נוהג הוא להכותה מכות נמרצות כל אימת שהיא בוכה. רעות רואה מפעם לפעם סימנים כחולים על גופה של מיכאלה, אך מעדיפה שלא לרדת לחקר העניין בשל אהבתה הגדולה לבעלה. היא גם מוכנה להניח, שבעל המפרנס את משפחתו ודואג לחינוך ילדיו בצורה מופתית, לא יכול לפגוע בילדתו הקטנה.      דונו באחריותו של צביקה, לפי סעיפים 368ב(ב) ו-368ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977, תוך יישום החוק והפסיקה הרלוונטיים. כעת הניחו שבפעם האחרונה בה הכה צביקה את מיכאלה, החלה מיכאלה לדמם. צביקה נבהל וזימן אמבולנס לביתו. כרבע שעה ממועד הקריאה, הגיע צוות רפואי לבית וביצע במיכאלה טיפול שגוי, שגרם למותה של מיכאלה. דונו באחריותו של צביקה לעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תוך יישום החוק והפסיקה הרלוונטיים. בהמשך לשאלה 2, דונו עתה באחריותה של רעות לעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תוך יישום החוק והפסיקה הרלוונטיים הניחו עתה, שהאירוע נשוא שאלות 2 ו-3
התרחש זה מכבר, ובינתיים צביקה נתפס והועמד לדין. עוד הניחו, כי טרם מתן הכרעת הדין, תוקן חוק העונשין, כך שנקבע בו שעבירת ההריגה מצריכה מעתה הוכחה של כוונה (אף כי לא כוונה תחילה), ובהתאם, העונש המרבי בגין עבירת ההריגה יעמוד על
5 שנות מאסר. האם תהיה לתיקון השפעה על משפטו של צביקה? כיצד?   חקיקה רלוונטית:
חוק העונשין, תשל"ז-1977  סעיפים 1-22, 298, 309, 322-326, 34כד, 368א-368ג.
חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998.
  פסיקה רלוונטית:
בג"צ 1618/97 סצ"י נ' עיריית תל-אביב, תקדין עליון 98 (2) 1644. ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (4) 1. ע"פ 7295/95 דיסנצ'יק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (2) 195.
ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (1) 1.
ע"פ 707/83 פטרומיליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 821.
ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 99 (1) 474.
ע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מדינת ישראל תקדין-עליון 01 (1) 904.
ע"פ 538/89 ורשבסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (2) 870.
ע"פ 4230/99 אבו  ג'אנם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 34.
  חלק ב – תיאורטי בעבר, עונשו המרבי של מי שניסה לעבור עבירה, והעבירה לא הושלמה, עמד על מחצית עונשו המרבי של מי שהשלים את ביצוע העבירה. תיקון
3 9 לחוק העונשין השווה את עונשו של מי שניסה לעבור עבירה לעונשו של מי שהשלימה.
לשם השוואה, עונשו המרבי של מי שסייע לדבר עבירה שהושלמה עומד כיום על מחצית עונשו המרבי של מי שביצע את העבירה.
כיצד ניתן להצדיק שינוי זה בחוק?
סעיפי החוק הרלוונטיים:
5 , 31 ו-32 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
  בהצלחה!