האמנם הדבר היחיד שאני יודע הוא שאיני יודע דבר?
  מהו הידע האנושי ולמה בדיוק אנו קוראים תבונה או רמת תודעה.  מאז שחר האנושות כמעט, מנסים בני האדם למצוא לעצמם כללים וחוקים על מנת שיחיו לפיהם ויחושו כי הם יודעים דבר מה על העולם. כל הדתות למשל, קובעות לעצמם מורשת הכוללת את כללי האסור והמותר והמנחה את המאמינים בהם לאורך חייהם.
במקביל לדתות, העולם מפתח לו מדע – אקסיומות או כללים מתמטיים ופיסיקליים ברורים, על בסיסם יכול האדם  להסביר את העולם, להבין תהליכים ולהסיק מסקנות. אך היות ואין האדם יודע בעצם דבר בעולם דמיוני זה, מה גם, אין הוא כלל יודע כמה זמן נותר לו לחיות[1] ולעולם הוא לא יקבל הוכחה חותכת לאמת פרט להוכחה בכלים שהוא המציא, נשאלת השאלה הטבעית באשר למהי התבונה האמיתית, דהיינו – מתי האדם באמת מבין את המציאות האמיתית המצויה לפניו. האם הכלים המדעיים באמת עושים סדר ומכניסים הגיון בעולם שכולו תוהו, או שמא האדם צריך להביט מעבר למוחשי ולנתפס, ובמקום לעסוק בבניית החוקים התפיסתיים והוכחתם, למצוא את התובנה בעצמו פנימה ואולי אף באלוהים וברוח החיצוניים. כאשר אדם פרטי ונבון מצוי בצומת בו צריך הוא להכריע כיצד להמשיך ולחיות את חייו, האם בהשלמה עם האמת שלעולם לא ידע דבר, או בחקר מתמשך של המציאות ואמיתותיה, במה יבחר?
    שני פילוסופיים חשובים ניסו לענות על שאלה זו באשר לתובנת האדם. אפלטון ב"משל המערה" מתאר בני אדם כעיוורים וכבולים כשהם מסתמכים על החושים ובונים להם מהם מדע, היות ועליהם לצאת ולחפש או להיזכר באמת המוחלטת. וגם דקארט טוען כי יש להטיל ספק בעולם כולו בכדי להגיע אל האמת הקיימת בו ולעמוד על חוקי המדע האמיתי.     [1] מצב זה מכונה ה"אבסורד" עפ"י קאמי, (1978). המיתוס של סיזיפוס.  תל-אביב : עם עובד.