העבדות באימפריה העותמנית – הגורם האנושי העבדות היא תופעה הקיימת, כמו המלחמות, מאז ראשית תולדות החברה האנושית.  למעשה היו העבדים אמצעי יצור, כמו כלי עבודה אחרים, בימים שהטכנולוגיה היתה עדיין פרימיטיבית. עם ההתפתחות המהירה של הטכנולוגיה במאות האחרונות, נעשה העבדות פחות חיונית, אך עדיין כדאית למעמד בעלי העבדים, ולכן מחד, היו גורמים חברתיים ופוליטיים שלחמו בה, שניסו למגר את העבדות, ומאידך, בעלי עבדים שניסו לדבוק בשיטה זו. אפשר לדון בעבדות מכל מיני פרספקטיבות – כלכלית, הסטורית, חברתית, פוליטית ומשפטית. די לציין, ששתי הדמוקרטיות הגדולות בהסטוריה המערבית – יוון וארצות הברית, בהן דיברו על שיויון בין כל האזרחים, היו מבוססות כלכלית על עבדות, העבדים לא נכללו בנהנים מזכויות אזרחיות. אך מכיוון שעבדים היו תמיד בני אדם, אני בחרתי להתמקד בגורם האנושי  של  תופעה זו.  ככלל, היו בעלי העבדים העותמנים די סובלנים כלפי עבדיהם, ומצב העבדים באימפריה היה פחות גרוע מזה של העבדים בארצות הברית, למשל, אך שלב השיעבוד, או ליתר דיוק, תהליך ההשתעבדות, היה כרוך לא פעם בסבל רב לעבדים, בעיקר לעבדים השחורים מאפריקה, שגורלם היה קשה מזה של הלבנים, ומעמדם היה נמוך יותר. זה התבטא במחיריהם, שהיו נמוכים משמעותית ממחירי עבדים לבנים. במאות האחרונות של האימפריה העותמנית, רוב העבדים היו בעצם שפחות, ומחיר שפחה (לרוב פילגש) לבנה היה גבוה ביותר, ולכן רק עשירי העיר יכלו להרשות לעצמם את המותרות האלה. שפחה שחורה, לעומת זאת, היתה בהישג יד של חלק גדול יותר באוכלוסיה. העבדים השחורים הזכרים שימשו, בין השאר, כסריסים בהרמונות ובמסגדים, אך גם בעבודות אחרות, בחקלאות, ובצבא.