פוליטיקה בהרמון הסולטנים העותמנים במאות ה16- וה17- מבוא
על החיים בהרמונותיהם של הסולטנים העותמניים יש מעט מאד מחקר אקדמי. לכן כיום מקורות המחקר הם בעיקר זכרונותיהם של שגרירים אירופיים, או תיירים, או גברים שהועסקו, בעיקר כעבדים, בהרמון. מה שהקשה במיוחד את הבנת המוסד הזה היא חוסר נגישות מוחלט של גברים שאינם בני משפחה להרמון. ז'אן בפטיסטי טאוורניה [1] מתאר את קשיי תאור החיים הפנימיים (בשנת 1675) בהרמון כך: I include a chapter on the quarters of the women only to demonstrate to the reader the impossibility of knowing it well…Entrance is forbidden to men with greater vigilance than in any Christian convent… The nature of the Sultan’s love life is kept secret, I will not discuss it and I was unable to learn anything about it.  It is easy to compose a phntasy on this suvject but exceedingly difficult to speak accurately. בעיה נוספת המטילה צל של ספק על תאורי ההרמון שנעשו על-ידי אנשים מאירופה היא ההרגל של אירופה באותה תקופה (המאות ה16- וה17- בערך) ללמד לקח מכל סיפור ותאור "הסטורי". כך שהכתיבה היתה יותר מגמתית מאשר אוביקטיבית, גם יחסם של האירופים למשטר העותמני, שנחשב על-ידם לעריץ, בעיקר במאות ה17- וה18-  השפיע  על כתיבתם. לפני שנתחיל לעסוק בתאור והבנת החיים בהרמון השליטים העותמני0, ננסה קודם להבין את המושג "הרמון" . מקור המושג הוא ערבי ופרושו המילולי הוא מקודם או דבר קדוש. מלך סעודיה,בה נמצאות הערים הקדושות לאסלאם נקרא מגן שני המקודמות הקדושים (ח'אדם אלחרמין). הקשר של הרמון למושג קדוש הוא בכך שהמקום היה אסור בגישה  לגברים מבחוץ. למעשה ההרמון היה מעין עולם של נשים בחברה בה היתה הפרדה בין עולמם של הגברים ועולמן של הנשים.  החברה העותמנית, כחברה מסלמית, התירה ריבוי נשים, אך הרמונות היו נחלתם של אנשי האליטות, כסמל סטטוס, ולמותר לציין שהעשיר ביותר היה הרמונו של הסולטן. בהרמון שכנו לא רק פילגשיו של הסולטן, אלא גם בניו הקטנים, בנותיו שטרם נישאו, אחיותיו הבלתי נשואות ואמו, שהיא היתה השליטה בהרמון וקבעה את אורח חיי תושביו. אך טעות היא לחשוב שההרמון היה מקום בילוי והגשמת תשוקות מיניות ואחרות של הסולטן בלבד. מאחר וכתוצאה מיחסי  מין  נולדים ילדים, היתה הפעילות המינית בהרמון מוקפת בכללים, שמטרתם היתה בקרה על תוצאות פעילותו המינית של הסולטן.   למרות שהפילגשים תושבות ההרמון היו בחזקת שפחות, חלק מהן, בעיקר אלה בעלות האישיות החזקה יותר והאמביציות הפוליטיות והאחרות, תפסו עמדות של כוח במידה מסוימת. מקורות הכוח של נשים אלה לא היה רק קסמן האישי, אלא היו מקורות כוח נוספים, בעיקר רב היה כוחן של אותן נשים או פילגשים שאחד מבניהן ירש או תפס את השלטון.  לנשים אלה היתה השפעה לא רק על נשים אחרות אלא גם על זכרים צעירים של המשפחה, לנשים הדומיננטיות בהרמון היו מקורות מידע שהשתמשו בו כדי לקדם גברים הקרובים להן. כוחן של הנשים המבוגרות חרג מגבולות המשפחה בלבד. במשטר בו המדינה נחשבת לרכושו של השליט היה לנשות המשפחה, ובראשן אם השליט השפעה אישית ופוליטית שחרגה מגבולות המשפחה המלכותית בלבד.  מקור כוח נוסף היתה בעלות על רכוש. נשים בעלות מעמד בהרמון, נשות ואימהות הסולטנים השתמשו בכספן גם למטרות צדקה, עזרה לנשים קשות יום, למוסדות ונצרכים מוסלמים, לשחרור עבדים, ולמפעלים ציבוריים, בעיקר הן הטביעו את חותמן על-ידי בניית מסגדים. החברה העותמנית היתה מחולקת, בקווים כלליים, ל"עאם" – הכללי, הציבורי ההמוני, לעומת ה"ח'אץ" הייחודי, הפרטי, בעיקר הסולטן וחוגי השלטון. ההרמון, היה שייך יותר לספירה של ה"ח'אץ". הסולטאן וכל אשר לו שמר על הסטטוס שלו על-ידי הפרדה מוחלטת מההמון, ואי הנגישות של ההרמון היה חלק מהפרדה זו. ייחודו של הסולטן והמעמד השליט התקבל כמובן מאליו וכמקובל על-ידי נתיניו של הסולטאן. מבחינה לשונית היתה חלוקה בין פנים וחוץ. התקדמות בהירארכיה השלטונית לא התבטאה על-ידי עליה למעלה, אלא כהתקדמות "פנימה", כביכול, יותר קרוב לסולטאן.                                                                                                                                                                                                 [1] מצוטט אצל The Imperial harem, (1993:113) Leslie Peirce: