הוצאות להורג כמדיום תיאטרלי

מוסד לימוד
מקצוע
מילות מפתח , , , , , , , , , , , ,
שנת הגשה 2006
מספר מילים 12365
מספר מקורות 16

תקציר העבודה

בעבודה זו נחקר הנושא של הוצאה פומבית להורג כמדיום של עולם התיאטרון. נבחנות עדויות שונות על הוצאות להורג בתקופות שונות בהן הוצאה פומבית להורג היו חלק משמעותי בחיי החברה, ובטרם הופרדה סוג זו של ענישה מהעין הציבורית.
החל מתקופת הרומאים וקרבות הגלדיאטורים, ועד הרנסנס. מטרת העבודה לגלות כיצד את תפקודה החברתי של ההוצאה הפומבית להורג, וכיצד התיאטרון יכול להחליף תפקוד זה. כמו כן נבדק בעבודה הקשר בין פולחני קורבן אדם של האצטקים, לפולחני הקורבן של יוון, להוצאה הפומבית להורג.
תוכן העניינים
הקדמה                                                                   3
מבוא – מהי הוצאה פומבית להורג?                                7
פרק 1 – אמנות המופע                                             10 פרק 2 – פולחניות                                                  27
פרק 3 – הקהל                                                       35
אפילוג                                                                 44
ביבליוגרפיה                                                          46
הקדמה כיצד אסביר את התעניינותי בהוצאה פומבית להורג?
מטרתו של התיאטרון, לדעתי, היא להקנות לקהל הצופים דבר מה חיובי, בעל ערך: מטהר, מחנך, מספק וכיוצא בזה. היום כאשר הוצאה פומבית להורג היא באופן מוחלט בלתי מקובלת בחברה המערבית, ואף כל נושא ההוצאה להורג הינו נתון לויכוח, הקהל יתקשה למצוא ערך חיובי בנושא של הוצאה פומבית להורג אשר מתאים לתיאטרון בן זמננו.
 "להוציא להורג אדם בפומבי?" ישאל פלוני בתמיהה, ויוסיף, "הרי זה ברברי. אין לי שום עניין בכך, ואיני רוצה שהתיאטרון שלי יושפע מאירוע ברברי כזה בשום אופן!" אך על אף זאת, אל לנו לשכוח כי הוצאה פומבית להורג הייתה מקובלת בתרבות האנושית זמן רב משהייתה בלתי מקובלת דהיינו: ההוצאה הפומבית להורג הוצאה מהחוק בהדרגה ממדינות שונות החל מאמצע המאה ה18. תהליך זה החל ברוסיה כבר ב1769 והתפשט למדינות נוספות לפיכך כנראה שהייתה לה חשיבות מסוימת בסדר החברתי. אף על פי שאנו, המחשיבים עצמנו כחיים בתקופה של השכלה, צופים באנשי ימי הביניים נהנים מהוצאה להורג, וחושבים בלבנו "הרי זה מעשה ברברי",  אין אני יכול שלא לתהות האם יש ערך מוסף חשוב להוצאה להורג. ערך אשר נעלם או היטשטש עם העלמות ההוצאה הפומבית להורג.
כשם שצופה משכיל הרואה את מעשי הזוועה של הטרגדיה "אדיפוס" מסוגל להקיש מהם ערך חיובי לחייו במעשייה המזעזעת הזאת, כך אני צופה בהוצאה הפומבית להורג, ומחפש ערך חיובי לתיאטרון בן זמננו. מקור התיאטרון בעולם המערבי ובארצות אחרות, על פי דעת רוב של אנתרופולוגים, הוא מתוך הטקסים הדתיים והטקסים השאמאניים הקדומים. ככל שמרחיק המין האנושי לכת בציר הזמן, התיאטרון מתרחק מהטקס השאמאני, עד כי מדובר בשני אירועים שונים, כאשר בימינו התיאטרון נעשה לשם תיאטרון.
מעניין מאד לגלות כי תיאטרון ופולחן במקרים רבים הם שני אירועים בעלי אופי דומה ביותר, ואת שניהם ניתן לתמצת בהגדרה קולעת המתייחסת ליחס בין אדם אחד שתפקידו לייצג "דמות" המבצעת פעולה, לאדם אחר אשר תפקידו להיות עד לביצוע פעולה זאת.
ההבדל האמיתי בין תיאטרון לפולחן הוא במהות. זהו הבדל רעיוני: בעוד הפולחן או הטקס מיועד בלהשיג מטרה מסוימת "אמיתית", התיאטרון מודה בפני הצופה שהוא אשליה בלבד. דוגמא לכך ניתן לראות במאמרו של שטראוס "יעילותם של סמלים", כיצד מעשה שמאני בעל אופי תיאטרלי לחלוטין מקבלת תוקף "אמיתי". שטראוס מתאר כיצד שמאן מסייע לאישה הרה ללדת על ידי ייצוג של מאבקו בשדים בעולם העל טבעי המונעים את לידתה. כלומר מבחינת הצופה, במקרה זה, אין מדובר בתיאטרון משום שלדעתה הפעולות שמגלם השאמאן, באמת משפיעות על מצבה הבריאותי, ועל סדר התנועה של כוחות הטבע (הדבר מקביל אולי לתיאוריה בת זמננו של ה"פלסבו", תרופת דמה אשר משפיעה על מטופל מכוח האמונה כי נטל תרופה אמיתית).
התיאטרון לדעתי נפרד מהפולחן בנקודה שבה הקהל מבין שהמיצג מולו, אינו משפיע בהופעתו על הטבע, או שהקהל נהנה מהמופע המתלווה לפולחן כל כך, עד כי הוא דורש כי מופע זה יוצג גם ללא הפולחן.
לדעתי התיאטרון אשר נפרד מהפולחן,ממשיך לספק את התוצר המשני לפולחן. אם זה סיפק כתוצר ראשוני שינוי בחוקי הטבע (השינוי אינו אמיתי, אך המתבונן בפולחן אינו יודע זאת), הרי שהתוצר המשני כפי שמתאר ברוקט הוא החוויה משעשעת או מענגת כתוצאה מהביצוע המדויק שנותנים השחקנים למלאכת החיקויהריקוד ועוד גורמים רבים אשר משפיעים על נפש האדם מבלי קשר למטרה הראשית של הטקס.
אם ננסה להגדיר את שני האירועים, תיאטרון ופולחן, תחת קורת גג נוכל לומר באופן כללי כי שניהם "אירועים תיאטרליים" כלומר, אירועים שיש בהם אמצעים תיאטרליים.  החל מהמאה העשרים החלו קריאות של מבקרים כי התיאטרון החל מתרחק יתר על המידה ממקורותיו הפולחניים, והוא אינו מנסה יותר להשיג את החוויה הטהורה שהפולחן הקדום היה מייצר. הבולט ביניהם הוא ארטו אשר טוען כי יש צורך לייצר תיאטרון של אכזריות.
אל  מתחת המטריה אותה כיניתי "אירוע תיאטרלי" אני מצרף אירוע חדש הקרוי "הוצאה פומבית להורג". זהו אירוע חי שכפי שייחשף במאמר זה, מכיל אמצעים תיאטרליים ופולחניים כאחד. בעדויות הרבות והמגוונות על הנושא של הוצאה פומבית להורג, ניתן לקבל על אירועים שונים מסוג זה מידע רב: על הדרכים השונות והמגוונות בהן בוצעו עונשים אלו בתקופות שונות, אבל חרף ההבדלים בין האירועים השונים נראה מגמה מסוימת בתחום של תגובת הקהל: משיכה עזה לצפות באירוע, תגובות קיצוניות, יחס אמביוולנטי, התלהמות, אקסטאזה ועוד. בתור איש תיאטרון איני יכול אלא לקוות כי קהל התיאטרון של ימינו יגיב בהתלהבות כה רבה להצגות. אך התיאטרון היום מנומנם, ומתחרה בגירויים רבים וחזקים כל כך (בעיקר אמצעי  המדיה השונים). אם ברצוננו להצליח לייצר מאורע תיאטרוני חזק כל כך שיסחוף את הקהל, ויספק להם חוויה מדהימה. ייתכן שיהיה עלינו לקחת שיעור או שניים מהאירוע הקרוי "הוצאה פומבית להורג" בכדי לדעת כיצד לייצר אירוע המזכיר בעוצמתו הוצאה פומבית להורג, יהא עלי למצוא כיצד באים אלמנטים תיאטרליים לידי ביטוי בהוצאה להורג. זוהי שאלת המחקר המרכזית של מאמר זה. כמו כן, אם דיברנו על התיאטרון כגרסא מזוקקת של הפולחן המתמקדת רק בתוצר המשני של הפולחן- חוויית הקהל, האם נוכל ליצור תיאטרון שהוא תזקיק של חוויית הקהל בהוצאה להורג?
בכדי לחקור את הנושא יהא עלי ראשית להגדיר מהי הוצאה פומבית להורג. לאחר מכן אתחיל לבודד אלמנטים שונים תיאטרליים החוזרים בהוצאות להורג, כאשר כוונתי אינה דיווח היסטורי, ועל כן אני מרשה לעצמי לבצע פריסה נושאית של המחקר, ולא כרונולוגית היסטורית או תרבותית.
למעשה אני מחפש גורמים אוניברסאליים בנושא, מתוך מטרה לסנן אותם מתוך גורמים לוקאליים הקשורים בתרבות וזמן.  מאמר זה אינו מתעתד להוות מחקר של ה"הוצאה הפומבית להורג", אלא מאמר ביקורת על האמצעים התיאטרליים אשר יכולים להופיע בתהליך של "הוצאה פומבית להורג".
 יחד עם זאת רוב החומר יתבסס על הוצאות פומביות להורג בתרבות המערבית, בעיקר במערב אירופה, ובעיקר בימי הביניים והרנסנס, וזאת משום שתקופות אלו מתועדות היטב, בעיקר על ידי אינדיבידואלים שהיו עדים לתרחישי ההוצאה הפומבית להורג. הנחת היסוד שלי בכתיבת מאמר זה, היא שחרף ההכרזה המודרנית על התרחקות מהברבריות, בני אדם הם בני אדם. אותם אינסטינקטים שדחפו את החברה לייצור אירוע אלים כל כך, פועלים בתוך החברה של ימינו אשר מצדיקה את עצמה כתרבותית. לדעתי החברה צוברת בתוכה אלימות סמויה רבה משניתן לתאר, וביטוייה מסוכנים. הצורך לקחת חלק במעשה הפולחני האלים, אשר לא מוצא פורקן, עלול לדחוף את החברה של ימינו למעשים קשים בשל החוסר במכשיר האיזון הקרוי "הוצאה פומבית להורג". אנחנו רואים זאת כל יום: אלימות בטלוויזיה, אלימות נגד הסביבה, פטריוטיזם מתלהם ועוד יצרים אלימים שמפעילים את החברה מתוך בורות ומתוך אלימות. כל אלו הן ה"הוצאות להורג של ימינו", ואני חושב שאם התיאטרון יצליח להשכיל ולייצר אירוע שהוא מאזן מצד אחד כמו ההוצאה להורג, אך תרבותי מספיק בכדי למנוע אובדן חיי אדם, הוא יצליח להצדיק מחדש את קיומו.