פתח דבר
עבודה זו תעסוק בשאלה האם עבירת הגניבה היא עבירה "רגעית" או עבירה "נמשכת"? בטרם ניגע בסוגיה זו נפתח במבוא (פרקים א' ,ב' ו-ג'). בפרקים אלו נסקור בקצרה את הרקע ההיסטורי של העבירה, ונגדיר מהם עבירות רגעיות, נמשכות ושרשרתיות. בפרק ד' נעסוק בסוגיה לאור המצב במ"י תוך התייחסות לפסיקה רלבנטית. בפרק ה' נסקור את המצב המשפטי לאור הסוגיה בארה"ב ובאנגליה. לאחר הסקירה נסכם את הנושא.
פרק א-רקע היסטורי של עבירת הגניבה עבירת הגניבה מוצאת את מקומה בסע' 383 לחוק העונשין, מקורה בהוראות חוק הגניבה משנת 1916 באנגליה.
תכליתו של חוק הגניבה הייתה הגנה על "החזקה" , בהקשר זה משמעו: "לרבות-בעלים משותף, או מי שבידו החזקה או השליטה או כל זכות קניינית מיוחדת בדבר הגנוב". מכאן, שמוגנת כל "חזקה", אף זו של הגנב. בעקבות הגדרת העבירה עלו מספר קשיים: הקושי הראשון בא לידי ביטוי ברכיב ההתנהגותי של העבירה שדרש "נטילה ונשיאה", היינו הוצאה פיזית מחזקתו של פלוני. לכן, פעולות של "שליחת יד" בידי "נפקדים", "עובדים" שרכושו של פלוני מצוי תחת שליטתם לא נתפסו כגניבה. היסוד הנפשי דרש כי הוצאת הדבר מחזקת פלוני תהיה במרמה, ללא תביעת זכות בתום לב ומתוך כוונה לשלול את הדבר שלילת קבע מבעליו. בכדי להרשיע פלוני בעבירת גניבה נדרש ה"בו-זמניות" בין היסוד ההתנהגותי ליסוד הנפשי, היינו שהכוונה לגנוב תתגבש בשעת הנטילה הראשונית, לכן לא היה ניתן להרשיע בגניבה את מי שהדבר הגיע לידו כדין או באורח תמים לחלוטין ורק בזמן מאוחר יותר התגבשה בלבו הכוונה לגנבו.ראוי לציין כי חוק הגניבה תוקן באנגליה בשנת 1968, את השינוי המהותי בהגדרת העבירה ניתן לייחד להפיכת עבירת הגניבה, מעבירה שעיקרה לקיחת נכס מ"חזקת" הזולת, לעבירה שעיקרה ב"השתלטות" על נכס הזולת.
השינוי בהתייחסות לשון החוק אינו רק שינוי לשוני כאם מהותי, לאחר שינוי החוק השאלה היחידה שחייבה בירור בהקשר של עבירת הגניבה היא האם נעשה מעשה של השתלטות על נכס הזולת (כמו כן חלו שינויים מהותיים נוספים כגון הרחבת העבירה גם לדברים לא מוחשיים כמו חשבונות בנקים וכו' אך נושא זה חורג מהדיון בפרק זה). חוק הגניבה נקלט בסע'
2 63 לפקודת החוק הפלילי, 1936. פרופ' קדמי מציין במאמרו כי לשינוי החוק באנגליה לא הייתה השלכה לעניין פרשנותה של עבירת הגניבה לפי דיני העונשין, נימוקו לכך הוא כי עבירת הגניבה (ועברות הנגזרות ממנה) "קשורה בטבורה" לעבירת הגניבה האנגלית משנת 1916, לכן לצורך עזר בפרשנותה יש לפנות לפסיקה האנגלית המתייחסת לעבירה טרם התיקון.
פרק ב-ניתוח עבירת הגניבה בדין הישראלי         עבירת הגניבה מצויה בסע' 383 לחוק העונשין, לצידה קיימות הוראות משלימות בסע' 384-388 לחוק העונשין.                                                                                                  עבירת הגניבה מהווה עבירת יסוד (עבירת אם)  לכל עבירה המגלמת בתוכה את אלמנט הגניבה.
לצורך ניתוח העבירה נחלקה ל-2 חלופות: את החלופה הראשונה אנו מוצאים בסע'
3 83(א)(1) לחוק העונשין.יסוד עובדתי: רכיב התנהגותי- "נוטל ונושא" .
רכיב נסיבתי- "דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל".  רכיב תוצאתי-  ראה דיון מורחב בהמשך פרק זה. יסוד נפשי: דרישה כי הדבר ייעשה " במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה, לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע". לדידו של פרופ' קדמי כל הדרישות המופיעות תחת הגדרת הרכיב הנפשי  מבטאות את כוונת הגניבה (Animus Furandi ), העולה מכך כי עבירת הגניבה היא עבירה של כוונה. החלופה השנייה מוצאת את מקומה בסע' 383(א)(2) לחוק העונשין. יסוד עובדתי: רכיב התנהגותי- "שולח יד". רכיב נסיבתי- "בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית", "לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר".
יסוד נפשי: "במרמה". הפסיקה מציגה בעניין יסוד זה מספר גישות:האחת, גם בחלופה זאת נדרשת "כוונת הגניבה" שמופיעה בסע' 383(א)(1) לחוק העונשין, אף כי דרישה זו אינו מופיעה במפורש בהגדרת העבירה. השנייה, היא כי בחלופה זאת לא נדרשת כוונה לשלילת קבע, וכאשר מוכחת הכוונה להחזיר את הדבר "הנגנב" לא מתקיים יסוד המרמה .לדידו של פרופ' קדמי היסוד הנפשי של חלופה זו דורש את קיומם של "הכוונה לשלילית הדבר דרך קבע" וכן  כי הדבר ייעשה "ללא תביעת זכות בתום לב", לדידו דרישות קיומם של יסודות אלו באים לידי ביטוי בדרישת יסוד המרמה.
ההבדל המהותי בין החלופות לעיל הוא בכך שהראשונה מתארת את עבירת הגניבה "המסורתית",היינו הוצאת דבר "מחזקתו" של אחר. ואילו החלופה השנייה עוסקת בעניין של מעילה באמון שבאה לידי ביטוי בעיקר ע"י "שליחת יד" ברכוש של אחר בזמן שהרכוש הנלקח מוחזק כדין ברשות הגנב. סע' 383(ג) פורש את דרכי הנטילה האפשריות. הנטילה היא חלק מהרכיב ההתנהגותי של העבירה ומבטאת את "תפישת השליטה" בדבר.סע' 383(ג)(1)(א) לחנ"ש – נטילה בתחבולה: עוסק במקרים בהם הדבר נמסר לרשות הגנב כאשר האחרון הניעו לכך מתוך תחבולה (מסירת הדבר מתוך אי ידיעת האמת) היינו כאילו לקחו. סע'
3 83(ג)(1)(ב)-נטילה בהפחדה: כאשר מסירת החפץ מידי פלוני לידי הגנב נעשתה מתוך איומים תיראה כאילו נלקח החפץ ע"י הגנב. סע' 383(ג)(1)ג(ג)- נטילה "בטעות הבעלים": קבלת הדבר נשאה ידיעה כי הדבר נמסר מתוך טעות. פעולה זו נתפסת כפרידה שלא בהסכמה מחזקת הדבר, ובהעדר הסכמה "אמיתית" ייחשב מקבל הדבר שבהעדר הסכמה כמי שלקח אותו ללא הסכמת בעליו. סע' 383(ג)(1)(ד)- נטילה במציאה: לקיחת דבר אשר אבד לזולת וכאשר ניתן בפעולות "סבירות" לאתר את הבעלים. נקודת המוצא היא כי במידה וניתן לאתר את בעלי הדבר בפעולות "סבירות" ייחשב הדבר כמצוי בחזקת הבעלים, וכאשר הלקיחה התבצעה בנסיבות אלו, ומלווה בכוונה שלא להחזיר את הדברים לבעלם כמוה כגניבה. האם עבירת הגניבה היא עבירה התנהגותית או שמא תוצאתית?  פרופ' פלר בספרו  טוען כי הסיווג לעבירות התנהגותיות ותוצאתיות  נבחן עפ"י "התפלגות התופעה העבריינית לעבירות בעלות אובייקט פיסי-מוחשי שמגלם בו באורח קונקרטי את הערך החברתי המוגן ע"י איסור העבירה, ועבירות שאינן בעלות אובייקט כאמור". לדידו של פרופ' פלר יש לסווג את עבירת הגניבה כעבירה תוצאתית, וזאת בשל כך שהערך המוגן בסע' העבירה הוא מכלול נכסיו של הפרט ולא הדבר הנגנב. עקב השלילה של הדבר שלילת קבע, נפגע באורח פיסי מכלול נכסיו של הפרט, פגיעה זו שהיא פועל יוצא ובלתי נמנעת מעצם פעולת הגניבה. עוד מוסיף פרופ' פלר כי הקשר בין הרכיב ההתנהגותי לרכיב התוצאתי הינו קשור אף בעיתוי, הרי כל עוד לא הולם הרכיב ההתנהגותי לא תתרחש התוצאה. בשל כך ניתן  לבדוק את מועד השלמתה של עבירת הגניבה תוך התייחסות להשלמת הרכיב ההתנהגותי בלבד, בדומה לעבירות התנהגותיות.