סוגיית המים במסגרת הסכם השלום בין ישראל לירדן עבודה סמינריונית אוקטובר
2 008
תוכן העניינים
1.מבוא
2.משק המים בישראל
3 .ניתוח סוגיית המים במסגרת הסכם השלום בין ישראל לירדן
4 .
סוגיית המים במסגרת הסכם השלום בין ישראל לירדן  בראי המשפט הבינלאומי 5.השוואה לסוגיית חלוקת מי נהר הפרת  בין תורכיה ,סוריה ועיראק
6 .
השוואה לסוגיית חלוקת מי התהום (אקוויפר) בין ישראל לרשות הפלסטינאית 7.דיון וסיכום
8 .
ביבליוגרפיה 9.
נספח: קטעים מתוך הסכם השלום שבין ישראל לירדן
1 .מבוא
עם קום המדינה הפך נושא המים לאחד ממוקדי הסכסוך והאלימות. מדינות ערב הכינו תוכניות שאחת ממטרותיהן הייתה ככל הנראה ניצול המים תוך פגיעה מכוונת במקורות המים של ישראל. גם ישראל ניסתה לנצל באופן מרבי את מקורות המים העומדים לרשותה ובנתה את 'המוביל הארצי'. בשנת 1956 פורסמה תוכנית מים הקרויה על שם מתכננה האמריקני – אריק ג'ונסטון.
תוכנית זו התבססה על חוקים בין לאומיים בנושא המים, ולפיה שני שלישים מהמים באגן הניקוז של הירדן והירמוך יועדו לשימושן של מדינות ערב ושליש למדינת ישראל. מדינת ישראל וירדן הביעו את הסכמתן לתוכנית (בצורה לא-רשמית). סוריה ולבנון לא רצו להביע את הסכמתן משום שלא רצו להכיר במדינת ישראל ולשתף עמה פעולה. מובן מאליו שהתוכנית לא יצאה לפועל.
המחלוקת בין ישראל לשכנותיה בנוגע לניצול המים הלכה והחריפה והפכה ל'מלחמה על המים'. בוועידה של מנהיגי מדינות ערב, שכונסה בשנת 1964 (בעקבות פתיחת המוביל הארצי), הוחלט להטות את מקורות הירדן, החצבאני והבניאס לפני שהם מגיעים לישראל.
בשנים 1966-1964 התפתח הסכסוך לעימות צבאי, וצה'ל מנע בכוח פעולת הטיה של הירדן והחצבאני. המצב בצפון הארץ התדרדר בהדרגה והיה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים.
עם השנים לא השתפר שיתוף הפעולה בניהול מקורות המים המשותפים לישראל, ללבנון ולסוריה. גם התנאים בשטח לא השתפרו… שנים של בצורות הביאו לירידה בכמויות המים הזמינים ואף להמלחת חלק ממקורות המים עקב שאיבת-יתר. חוסר ההקפדה על כללי שמירת טבע הביא גם הוא לפגיעה באיכות המים. אוכלוסייתן של המדינות השותפות הלכה וגדלה וכך גם רמת החיים בהן. כל אלה מגדילים בישראל בירדן ובסוריה את מאזן המים השלילי, שבו יותר אנשים צורכים פחות ופחות מים. מצבה של לבנון מעט שונה משום שמדינה זו משופעת במים באופן יחסי למדינות אחרות באזור. עם זה, ליקויים בניהול המים מביאים לבזבוז רב ולחוסר ניצול פוטנציאל המים בלבנון.
הסכם השלום בין ישראל לירדן נחתם ב-26 באוקטובר 1994 והסדיר את היחסים הדיפלומטים, הגבולות וחלוקת המשאבים בין ישראל לירדן. ההסכם גובש בתיווכו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון. בין השאר הבטיח קלינטון למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית. בחודשי הקיץ נערכו שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לגלויות, עם פגישת רבין, חוסיין וקלינטון בבית הלבן ופרסום "הצהרת וושינגטון" שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות. ב-14 בספטמבר 1993 נחתם סדר יום מוסכם למשא ומתן בין ישראל וירדן וב-
5 ביולי 1994 הייתה "הצהרת וושינגטון".
נקודות המחלוקת העיקריות בשיחות השלום היו שטח של כ־400 קמ"ר בערבה, שהירדנים טענו כי ישראל סיפחה במהלך השנים, וחלוקה במשאבי המים של נהר הירדן, שרוב מימיו נעצרו בסכר דגניה והוטו למפעל המוביל הארצי.
ישראל הסכימה להחזיר את רוב השטח ולהקצות מים ממקורותיה לירדן, ובכך למעשה נפתרה הבעיה הטריטוריאלית.
במסגרת חלוקה צודקת של המים בירדן, בירמוך ובמי התהום של הערבה, התחייבה ישראל להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת ולחלוק את מימי הירמוך כך שירדן תקבל 3/4 ממנו. כמו כן, לפתח מקורות נוספים למים כמו בניית שני מאגרים על הירדן וסיוע הדדי במשאב זה בשנים בעיתיות (ירדן תבעה לקבל ממי הכנרת 100 מיליון מ"ק בשנה). העבודה להלן עוסקת בסוגיית המים במסגרת הסכם השלום בין ישראל לירדן. העבודה מתייחסת לסוגיה עצמה וכן לסוגיות דומות במשפט הבינלאומי, תוך התמקדות במזרח התיכון.