השפעת השוליות הגיאוגרפית והפקעת האדמות על דפוסי ההתנהגות הפוליטית בקרב המיעוט הערבי בישראל
1 948-2006
מבוא
חוקרים רבים טוענים כי הפקעת קרקעות (Abu-Kishk,
1 981:1
5 )  ושוליות טריטוריאלית (לוסטיק, 1985: 137( גורמים להתנהגות פוליטית אנטגוניסטית דה-לגיטימית (סמוחה,
1 976) . לוסטיק (1985) מדגיש כי שני מנגנונים אלו שהוחלו על המיעוט הערבי בישראל היה כרוך בהלם, תוך כדי הפקעת בסיס  תשתיתו הכלכלי, החברתי והפוליטי, היא הקרקע .
בכך ניתן להסביר את  העדר סממנים פוליטיים  קיצוניים  אנטי ממסדיים במהלך שנות החמישים והשישים . (1990:328)   Falah טוען על רקע זה, כי יש מאבק בין מיעוט ערבי ורוב יהודי דומיננטי והוא מגלם סוג של תחרות אתניות על משאבים והם היו ויהיו תמיד על אדמה כמרחב קיומי. הוא רואה באדמה משאב אסטרטגי שנגזל לא בדין  מהמיעוט הערבי בישראל.
באמצעותו שואפים היהודים לאזן דמוגרפית את המרחב הטריטוריאלי אם לא לשנותו תוך ייצוב תלות פוליטית בממסד של מדינת ישראל.
  (Tishkov, 1999:575-577) מדגיש את מוטיבציית ההגדרה הטריטוריאלית העצמית של מיעוטים הפועלת לשם השגת אפיקי מוביליות פוליטיים קולקטיביים על פי יסודות של תהליך פוליטי התפתחותי ממוסד. יש במוטיבציה זאת את הפוטנציאל כדי לשנות  את המערכת הפוליטית בכוח  Gurr, 1993: 
2 17-
5 1)).
אחרים מצמצמים את ממד ההקצנה  והדה-לגיטימציה למישור הפוליטי בלבד וקובעים כי התנהגות  פוליטית במתכונתה המוקצנת  שואפת בראש וראשונה להעביר מסר פוליטי למען השגת מטרות פוליטיות (שפרינצק, 1995). בהקשרים מיוחדים  ישנה חתירה  פוליטית נגד אושיות השלטון.  הרמל (1997) לעומתם מדברת על  "הפרה של זכויות" בלבד כמטרה למימוש אסטרטגיה פוליטיות, על רקע אתנו_לאומי. תובנות אלו מעמידות מספר רעיונות מוכללים  לבחינה במישור ההתנהגות הפוליטית, שקשורים ביכולת להשיג מטרות  בתהליך גיבוש עוצמה פוליטית  לשם מימש הגדרה אתנו_לאומית, אשר בהקשרים שכיחים, היא תלוית טריטוריה ( ראה שם: Tishkov).                                                                                                                                                                                                                     תהליך בנוי האומה של מדינת ישראל  בגיבויי  ממשל צבאי עיצב במהלך של הפקעה טריטוריאלית כולל בשילוב תקנות מנדאטוריות ואוטמאניות לשעת חרום מכניזמים  לשליטה ובקרה מעשי: כלכלי ופוליטי על המיעוט הערבי בישראל. בתקופה זאת הקול הפוליטי הערבי בתחומי הקו הירוק היה נתון במגבלות של מניפולציה ממסדית יהודית (קואופטציה), (לוסטיק, 1985),  שמנעו ממנו (והוא גם לא יכול היה אובייקטיבית) לבטא פוליטית אינטרסים של עצמו ( לנדאו, 1971).
 הרשימות הערביות היו מסונפות  למפלגות השלטון: מפא"י, רפ"י, מפ"ם, רצ, שינוי. הן  זכו  לרוב מוחלט של הקולות הערביים בכנסת הראשונה  ועד לכנסת השביעית ב-1969 בהתאמה, והיו עם ממוצע תמיכה כולל של 42% , ( כלל המפלגות היהודיות זכו לתמיכה ערבית ממוצעת של 56%).  ב-1965 נוצרה ההינתקות  של רק" ח ממק"י (מפלגה ערבית יהודית) ששמרה על מונוליתיות אלקטוראלית מראשית שנות החמישים במקביל לדומיננטיות של רשימות המיעוטים המגויסות ע"י השלטון. מק"י לא נבחרה בבחירות לכנסת ב-1969.
משטר קואורפורטיסטי  במעטפת דמוקראטית פורמאלית יצר המשך של מגמה ביחסי מיעוט ורוב בישראל, בתבנית של שליטה ובקרה אזרחית גם לאחר
1 967. חלק עקרי בתבנית אסטרטגית זאת הייתה מגמת התכנון של המרחב הטריטוריאלי ע"י הפקעת הקרקע, בידולה ופיצולה, בגליל , בנגב ובמשולש. תהליך זה שמר בגבולות מוגדרים על מרכיבי השליטה והבקרה הפוליטיים של הרוב היהודי הדומיננטי על המיעוט הערבי במתכונת אזרחית יציבה (פויאסטרו, 2004). בעקבות כך  בכנסת החמישית ועד לכנסת השמינית ב-1981 כוחן של רשימות המיעוטים אומנם ירד, אך עוצמתן הייתה רבה, כ-42.3% בממוצע מכלל מצביעי המיעוט הערבי בישראל (ל.מ. לסטטיסטיקה, כנסות 8-1). ביטול  הממשל הצבאי  ומפגש מחודש של המיעוט הערבי בישראל עם אחיהם ובני משפחתם ביו"ש ובעזה לאחר 1967 הגביר את תחושת הלכידות והזהות הערבית-פלסטינית  אשר בוטאה בדפוסי ההצבעה לרק"ח במערכות האלקטוראליות הבאות שלהם לכנסת. תמיכת הערבים שהצביעו למפלגה זאת הלך וגדל במהלך השנים.  בכנסת השמינית (1973) רק"ח זכתה  ב-36.9% בממוצע מכלל הקולות בישובים ערביים כפריים מובהקים ( ל.מ.לסטטיסטיקה,כנסת134-193:8) .  תשתית פוליטית רחבה זאת חוזקה וגובשה  בעקר ב-1974 והלך, לאחר שנוצר קשר ברור א-פורמאלי בין  וועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות לבין רק"ח (רכס, 1985: 12).
למרות היותו גוף חוץ פוליטי, הוא נתפש כגורם העשוי להעצים מוביליות פוליטית והשפעה במגזר הערבי. באמצעותו היא הצליחה ליצור שילוב פוליטי בנושא הלאומי הפלסטיני, תוך אימוץ  האידיאולוגיה מרקסיסטית בניסיון לחזק את הזיקה הפוליטית בין הערבים בישראל והערבים ב"שטחים". היא הדגישה את זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית תוך תמיכתו במאבק " -על יסוד חיסול הכיבוש משנת 1967", (רכס, 1985: 12).
פתיחת הקו הירוק למעבר והקשרים החברתיים והמשפחתיים עם תושבי השטחים  קירבו את אזרחי ישראל הערביים לאוכלוסיה אשר תודעתה הלאומית הפלסטינית הייתה מפותחת יותר. במקביל מגמת הצמיחה הכמותית וריכוזה של האוכלוסייה הערבית בנגב במשולש ובעקר בגליל העליון המרכזי,  עצב בקרבה (ברק"ח –כמפלגה עממית) מרכיבי הסכמה פנימיים עם יסודות של  לכידות לאומית עקבית  שבוטאה בהתנהגות פוליטית מאפיינת בכנסות ישראל.
על רקע
זה,  מאפייני ההשתתפות הפוליטית והתמיכה ברק"ח הועצמו ב-1977 ( ל.מ.לסטטיסטיקה,כנסת 135-235:9). מספר המצביעים הערביים במושגים כלל ארציים גדל ל-50.8% מכלל המיעוט הערבי בישראל. בתחילה, בסיס התמיכה הפוליטית לרק"ח היה רחב וכלל את כול סוגי הישובים: שבטיים, כפריים, עירוניים-מעורבים ועירוניים לא מעורבים. למרות העובדה שרק"ח נתמכה ע"י יותר ממחצית המצביעים הערביים, היא לא ידעה לגבש קדר פוליטי ממשי המבטיח את המשכיותה כמפלגה אידיאולוגית (קומוניסטית-מרקסיסטית).
 במגביל מאמצע שנות השבעים לאחר יום האדמה במרץ
1 976, צמחה אוכלוסיה משכילה שאמצה עמדות פוליטיות מיליטאנטיות ושהצליחה  להשתלב בהנהגה  של וועד "ראשי המועצות הערביות" ובהדרגה  לדחוק את רק"ח מהדומיננטית הלא פורמאלית שלה שם. בעקבות כך  רק"ח נאלצה לגבש התחברות  פוליטית  לעכשיו עם ה"הפנתרים השחורים" (יהודים) שהתאחדו במאי 1977 את "החזית הדמוקראטית לשלום ולשיווין" שנקראה גם חד"ש שזכתה בחמישה מנדטים בכנסת התשיעית ב-17-5-1977. מפלגה זאת  הייתה חילונית  במצעה ועם אסטרטגיה וסדר יום רדיקלי, שקיבל רק 3.4% מכלל הקולות לכנסת העשירית שהתקיימה  ב-30 ביוני  1981 וזכתה בארבעה מנדטים  לכנסת  (ל.מ. לסטטיסטיקה כנסת:,10235-280).
תמיכה זאת לא עמדה לה במערכה האלקטוראלית של יולי 1984 והיא פוצלה על רקע של  סדר יום יותר מקומי ויותר סקטוריאלי.
בשנים אלו התגבש באום אל פחם, זרם פוליטי אוטנטי קיצוני ומיליטאנטי שהגדיר עצמו בשם "בני הכפר". מדינת ישראל ששללה מארגון זה להשתתף בבחירות הכלליות לכנסת בתחילת  שנות החמישים (1951), ותחילת שנות השישים (1961) למד מהניסיון, ועשרים שנה מאוחר יותר אותה קטגוריה של אוכלוסיה שהתאגדה פוליטית למפלגה בשם "המתקדמת לשלום" עברה בבחירות לכנסת ה-11 ב-1984
את סף  הלגיטימציה ע"י בג"ץ ונהפכה למפלגה מן המניין. היא זכתה ב-2 מנדטים במחצית מהמנדטים שזכתה חד"ש בכנסת ה-12 ב-1988, ( ל.מ.לסטטיסטיקה,כנסת 27-183:12).  מפלגה זאת נפסלה ע"י וועדת הבחירות בשל מאפייני התבטאות אנטי ציונית ואנטי יהודיים שחתרו תחת אושיות קיומה של מדינת ישראל לתפישתה. בג"ץ  סבר שה"מתקדמת  לשלום" ראויה לרוץ לבחירות  משום שאין במטרותיה משום שלילת קיום מדינת ישראל כמדינת העם היהודי) סמוחה, 1996). בבחירות אלו חד"ש שמרה על כוחה – 4 מנדטים ה"מתקדמת" פוצלה ל"מתקדמת" שזכתה במנדט אחד ול " מד"ע שזכתה גם היא במנדט אחד. כאן אנו מבחינים לראשונה  בהתפתחות של מערך מפלגתי ערבי פלורליסטי חילוני אוטנטי אנטי ציוני ואנטי יהודי . בבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 ניכרת כבר תחילתה של  השתלבות  דתית פונדומנטאליסטית אסלאמית כאשר חד"ש  החילונית יורדת ל-3 מנדטים ומד"ע  בעלת מרכיבי תמיכה אסלאמיים ברורים  עלתה במנדט מאז הבחירות האחרונות ( ל.מ.לסטטיסטיקה,כנסת 3-142:13). מאז קובע לנדאו (1993) כי כוחו  האלקטוראלי של המיעוט הערבי גדל ממערכת בחירות אחת לשנייה , אך פוטנציאל זה לא בוטא עד אז  בעוצמה אלקטוראלית פוליטית מוחלטת (במנדטים לכנסת ), אלא רק בעליה כמותית של בוחרים ערביים הבוחרים במפלגות ערביות. ניתן להבין זאת על רקע הפיצול הפוליטי הרב  אצל המיעוט הערבי בישראל וכן בהעדר הסכמים קואליציונית  ובהעדר הסכמים לחלוקת עודפים עם מפלגות יהודיות (חוק בדר עופר).
בבחירות לכנסת ה-14  במאי 1996 הפלג הערבי האסלאמי הדרומי המתון יחסית הצליח להכניס  שני חברים לכנסת. המתנגדים מהפלג הצפוני החרימו את הבחירות והוליכו קו פוליטי מוקצן  עוד יותר בכיוון של  שלילת הציונות ומדינת ישראל מכול וכול מד"ע רע"ם קיבלו ביחד 4 מנדטים וחד"ש בל"ד חמישה מנדטים ( ל.מ.לסטטיסטיקה,כנסת 235-280:14). הבחירות לכנסת ה-15 אופיינו בתמיכה הגדולה שידע עד אז המיעוט הערבי בישראל כאשר קיבל  סה"כ 10 מנדטים: בל"ד התמודדה לבד וזכתה ב-2 מנדטים, חד"ש זכתה  ב-3 מנדטים, ורעם (הרשימה הערבית המאוחדת) קיבלה 5 מנדטים. המיעוט הערבי זכה בנציגות פרלמנטארית ובמספר מנדטים בכנסת שלא היו לו מעולם (גנאם, אוסצקי-לזר , 1999).  בבחירות לכנסת 16 ב-2003 חל פיצול, איחוד והחלשה יחסית באותו זמן של כלל מארג התמיכה לרשימות הערביות.  בל"ד התחזקה משניים לשלושה מנדטים, חד"ש התאחדה עם תע"ל שלראשונה הציגה מועמדות כמפלגה וזכתה ב-3 מנדטים. סה"כ  המיעוט הערבי בישראל הכניס שמונה חברי כנסת. בבחירות לכנסת ה-17בסוף מרץ 2006 נציגות המיעוט הערבי בתמיכה אלקטוראלית דתית פונדומנטאליסטית גבהה  הגיעה לשיא כמותי  מאז כינון המדינה, כמו בכנסת ה-15 וקיבלה  10 מנדטים : רע"ם-תע"ל (4), חד"ש(3), בל"ד(3). הגדרת הבעיה: באיזו מידה השוליות הטריטוריאלית והפקעת הקרקע משפיעה על העמדות הפוליטיות של הכפרים טייבה אל_ זועבי, כפר כמא, נאעורה לעומת הכפרים הנמצאים בליבה של הגליל מאג'ד אל_ כרום, דיר אל אסעד, ערבה, סחנין  במהלך הבחירות לכנסות בישראל.
קשת האפשרויות כאן  הוא: 1. שיש השפעה לממד השוליות     2. אין השפעה לממד השוליות 3.
מגמה מעורבת.
 באם התשובות היא חיובית כאן ואם המדגם (כפרים שנבחרו באקראי) הוא מיצג, יש לכך השלכות על דמותה של הדמוקרטיה בישראל (Yiftachel,
1 987), כדמוקרטיה סגרגטיבית ולמעשה פורמאלית בעיקריה או כדמוקרטיה מהותית וליבראלית. כלומר, אם נכון הוא שמתגבש מצב בו שוליות  במרחב הטריטוריאלי יוצר הפחתה בהקצנה (אירידנטיות פוליטית) של המיעוט הערבי בישראל כי אז ניתן לטעון כי האסטרטגיה האתנו-קראטית  והאתנו-לאומית ביחסי מיעוט ערבי ורוב יהודי דומיננטי מייצג דפוס של דמוקרטיה פורמאלית יעילה (סמוחה, 1996:603) ביחסי הצדדים  בכוון של הצלחה מתגבשת, בטווח הקצר והבינוני (1997 Yiftachel, ). זה לא אומר את ההפך! האלטרנטיבה מציגה האפשרות כי דווקא  השוליות במרחב מחזקת וממקדת את האנטגוניזם המבוטא בהתנהגות פוליטית  אנטי ממסדית מובהקת . האם זה כך?! מודל למחקר משווה זה יבוצע בשתי רמות הראשונה,  השוואה בתמיכה האלקטוראלית של הכפרים טייבה אל_ זועבי, כפר כמא, נאעורה (הנמצא בפריפריה בדרום, דרום מזרח הגליל התחתון (רמות יששכר)) לאורך רוב הקאמפיינים של הבחירות לכנסת לעומת הכפרים הנמצאים בליבה של הגליל כמו: מאג'ד אל_ כרום, דיר אל אסעד, ערבה, סח'נין  (הנמצאת  במרכז הגליל העליון  המרכזי) ובעקבות כך השוואת תמיכה זאת עם רמת ההפקעה והלאמת קרקע אצל כפרים אלו. בהמשך תגובש קבוצת ביקורת אזורית (טבלה ב) שתושווה עם קבוצת המחקר. ברמה שניה  ממצעים אזוריים  של התנהגות פוליטית  יושוו עם ממצאים כלל ארציים.
שתי השוואות אלו עשויות לעצב בהתאמה חשיבה על ממדי ההקצנה  הפוליטית ועל הסיבות האפשריות לכך. שונות עמדותיו חיוניות אם לא קריטיות בהבנת אופי המשכיותה התפקודית של הדמוקרטיה הישראלית לטווח הארוך, כאתנוקראטיה ( יפתחאל,2000 ),  (Yiftachel, 1995) או כדמוקרטיה מהותית. הקצנה פוליטית כזאת עשויה לתת מחוונים למידת הדגשת המכניזמים הממסדיים והטריטוריאליים העתידיים הנוספים המתבקשים שהמדינה כדמוקרטיה  עשויי להפעיל או לא להפעיל לשם שמירת שקט ביחסי רוב יהודי ומיעוט ערבי בישראל (לוסטיק, 1985) וגם (Yiftachel, 1997) . זה ייתן נקודת ציון למיקומה האופראצינאלי  של הדמוקרטיה הישראלית בציר של דמוקרטיה אתנית מצד אחד ודמוקרטיה מהותית מצידו השני.
שאלת הדיון: מהי התפלגות התמיכה הפוליטית  (מדת הקיצוניות)  למפלגות ערביות לאומיות  של בני כפרים ערביים הנמצאים בפריפריה מול אלו שנמצאים במרכז הגליל ואשר הפקיעו  והלאימו מהם קרקעות?.
הטענה: ככול שרמת ההפקעה הטריטוריאלית  ושוליותם במרחב של כפרי המיעוט הערבי בישראל גבהה יותר כן עמדותיהם הפוליטיות מוקצנות יותר כלומר, יותר תושבים בכפרים אלו מצביעים יותר בעד מפלגות ערביות אותנטיות ופחות בעד מפלגות ציוניות.