1918 היתה שנה חשובה מאוד מבחינה היסטורית, שנה בה התרחשו אירועים מכריעים אשר השפיעו עמוקות על פני העולם כפי שהיה מוכר באותם הימים. מלחמת העולם הראשונה היתה ברגעיה המכריעים, הבולשביקים ביססו את אחיזתם בעיר מוסקבה ובכך השלימו את המהפכה הקומוניסטית שהחלה שנה קודם לכן ועוד. במקביל למלחמות ולאלימות הרבה שפקדו את העולם באותה שנה, בתת היבשת ההודית מנהיג צנוע וצנום ושמו מוהנדס קרמצ'נד גאנדהי התרכז במטרה כמעט והפוכה לגמרי: ליישם הלכה למעשה את אמונתו בניהול מאבקים בדרך לא-אלימה.
העובדה שגאנדהי בחר לצום בעיר הודית נידחת וליישם את הטכניקות לניהול מאבקים ציבוריים שהביא עימו משירותו בדרום אפריקה, לא היתה אמורה להשפיע אף לא על חלקם הארי של אזרחי הודו (בשונה מאפיזודות אחרות בהן השתתף גאנדהי כמו מצעד המלח, הטבח באמריצר וכו'), אך ההשפעה היתה גדולה מהצפוי ובחייו של גאנדהי מדובר בפרשה מכריעה. מאבקו זה של גאנדהי לצדם של פועלי הטקסטיל באחמדאבד היה כל כך מוצלח ששנה מאוחר יותר הוא הפך מדמות מוכרת אך חוסה בצילם של מנהיגי הקונגרס הלאומי ההודי, כפי שהיה עד לאותם הימים, למנהיג ההתנגדות הלאומית לאימפריה הבריטית. אך האם יתכן שהאמצעי שהביא להצלחת המאבק הזה ולעלייתו המטאורית של גאנדהי מהווה סטייה מעקרונותיו המהותיים?
גאנדהי שראה בעצמו "מדען" העורך ניסויים על מנת להגיע לכלים האפקטיביים ביותר לפתרון סכסוכים בדרכים לא אלימות, גילה ב- 15/03/1918, בעת שהכריז על הצום הפומבי הראשון שלו בסדרה של 17 צומות "עד המוות", את הכוח הרב הטמון בצום פומבי. אף על פי שטמון כוח רב בצום מסוג כזה עולה השאלה האם נקיטה של אמצעי מסוג זה אכן תואמת את האסטרגיה של אי אלימות (אהימסה) שדבק בה גאנדהי? והאם אמצעי זה יכול להיות בשימושו של כל "אוחז באמת" על מנת להיות "נשק יום הדין" בפתרון סכסוכים כפי שהיה רוצה גאנדהי לחשוב?