לצד היתרונות של מודל הלמידה מקרוב על רקע השיטה המסורתית, קיימים חסרונות שקשה להפחית במשמעותם בעיקר סביב המרכזיות של המורה. ההוראה הפרונטלית היא שיטת הלמידה המרכזית בהוראה המסורתית, והיא למעשה מרכזת את עיקר הכוח בידיו של המורה ומצמצמת את העצמאות של התלמיד בלמידה. למרות שכביכול תהליך הלמידה הוא בשביל ההשכלה של התלמיד, הוא הופך להיות השותף 'הפסיבי' ואילו המורה נדרש להיות אקטיבי. התפיסה הפסיבית של התלמיד עלולה להוביל הרבה פעמים לחוסר עניין, חוסר מוטיבציה ותחושת שעמום כאשר הוא אינו מרגיש חלק משמעותי בהבניית תהליך הלמידה שלו עצמו. ליתר פירוט, השיטה הפרונטלית מתבססת על ההנחה כי הלומד צריך להתאים את עצמו לשיטת הלימוד ולא להיפך, המורה מלמד את כל התלמידים בצורה שווה בלי להתייחס לשונות ביניהם. בצורה זו המורה כביכול מתערב בעולמו הפנימי של התלמיד ו'מכריח' אותו בעצם להתמקד בתחומי עניין שלכאורה פחות מעניינים אותו לצד שימוש מזערי באמצעי המחשה להוראה (בשארה, 2013).

תלמידים שלומדים בשיטה המסורתית עלולים להתפתח ללומדים מבוגרים פסיביים, לגלות עניין מועט בלמידה ויכולת נמוכה של למידה עצמאית ומתוך עניין פנימי. תלמידים אלו לרוב יגיעו להישגים נמוכים בהשוואה לתלמידים שהתחנכו בשיטות הוראה שמעודדות חשיבה עצמאית, מאפשרות למידה ממוקדת עניין ומפתחות אצל התלמיד יכולת לבנות תהליכי למידה ולהציב מטרות (ודר-וייס, 2014).