נושא המחקר – אימהות.
רציונל לבחירה בנושא
מסוף שנות השבעים קיימת מדיניות של "אל-מיסוד" בתחום בריאות הנפש במדינת ישראל. מדיניות זו הביאה לשחרורם של חולים רבים מבתי החולים הפסיכיאטריים למסגרות שיקום בתוך הקהילה. כתוצאה מכך, מרבית החולים במחלות נפש מתגוררים בקהילה או עם משפחותיהם. המעבר לקהילה השאיר את החולים ומשפחותיהם חשופים לניכור ודחייה מתמשכים מצד החברה. הסטיגמה החברתית ביחס אליהם מהווה מכשול, ומונעת מהם היטמעות בקהילה (שטרוך ועמיתיו, 2008). לסטיגמה כלפי חולי נפש יש השלכות שליליות על תחושת הרווחה והערך העצמי של החולים ועל תחושת השייכות שלהם לחברה. לא רק האדם שחולה במחלה נפשית סובל מסטיגמה חברתית, אלא גם בני משפחתו.
שטרוך ועמיתיו (2007) מצאו שסטיגמה כלפי בני משפחה של חולי נפש נגרמת כתוצאה משני מקורות עיקריים: הראשון הוא "סטיגמה אסוציאטיבית" (associative stigma), דהיינו סטיגמה שמופנית כלפי בני משפחתו של החולה בגלל הקרבה המשפחתית ביניהם. המקור השני היא התפיסה הרווחת בחברה שהמשפחה, בעיקר האם, הם האחראים להתפתחות המחלה. במקרים רבים המשפחה מפנימה את הסטיגמות החברתיות הקיימות בחברה, ודבר זה עלול לגרום לבני המשפחה להאמין כי תפיסות שליליות אלו נכונות. כתוצאה מכך נפגעים הדימוי העצמי והערכה העצמית של האם ושל בני המשפחה האחרים.