ציון 95

• א. האני- נושא הדיון:

מונטיין חוזר ומדגיש מספר פעמים כי מסותיו כתובות ומלמדות רק על דמות עצמו. הוא מתאר בכתביו מעין אינטרוספקציה, כלומר חקירה ולמידה פנימית של האדם על עצמו. יש בדבריו פירוט על יתרונות החקירה העצמית-  חומר שהוא יכול לבדוק לעומק, חומר שאיש לא יכול לדעת עליו כמוהו, בשביל להשיג את הידע יש צורך באמינות בלבד. דבר שמונטיין מעיד על עצמו על כנות דבריו.

ניתן להעיר כי ברור שמונטיין לא כיוון לעצמו בלבד, יש בכתביו על עצמו אמירות על המצב האנושי ורצון כי הקוראים יזדהו עם דבריו. שהרי לא כתב זאת ביומנו האישי אלא פרסם זאת.

באותו העניין יש לציין כי צורת כתביו היא חדשנית ומסמלת מודרנה, לחומריו אין תבנית מסודרת והגיונית אלא: "תבניתו פרועה ופרטית ואינה יודעת חוק ומידה" ("על אהבת אב לבניו")

• ב. משא השווא של מורשת התרבות–

בדבריו מונטיין מבקר את מורשת התרבות וההשכלה, יש לציין כי מונטיין עצמו היה אדם משכיל כפי שניתן לראות בכתביו. הביקורת שלו היא על כך שמרבית הספרים אינם יצירות חדשות ועצמאיות אלא הן למעשה פירושים של ספרים אחרים. מונטיין מסביר כי מה שנותר מכל מפעל הספרים הרב הוא למעשה ברובו חסר טעם, פירושים על גבי פירושים ללא ערך עצמי. כיוצא בזה המילים- גם אותם מנסים המלומדים לפרש ומתעסקים בהבחנות סמנטיות קטנוניות.

מונטיין טוען כי אפשר להיות מאושר ללא השכלה, וכי דווקא אצל פשוטי העם ניתן לראות "מפעלות של עוז רוח וכוח סבל להפליא"

עוד בנושא זה הוא ייחסו של מונטיין על הילידים באפריקה ובאמריקה שנתגלו בתקופתו, לעומת רבים מבני אירופה שחשו עליונות עליהם, מונטיין מהלל אותם ואת קרבתם לטבע. למעשה מונטיין דוגל ברלטיביזם, הפראים שונים מאתנו, אך זה לא אומר שהם נחותים או טיפשים יותר. הם אינם גרועים יותר ואינם טובים ותר- הם שונים אך שווים. כל תרבות תראה בתרבות אחרת ברבריות אך זה רק משום שהיא רגילה לתרבותה היא.

• ג. ספקנות–

מונטיין מצד אחד חוקר את עצמו ומאמין ובאמיתות וכנות דבריו, אך מצד שני הוא מודה כי העולם משתנה ולפיכך גם הוא משתנה. הבעיה היא כי האמת לעומת כל תהליכי השינויים האלה היא נצחית וקבועה. מונטיין מודה כי הוא יכול לתאר את ההשתנות ולא את הממשות.

ניתן לראות זאת דווקא בהתקדמותו של המדע, המדענים חוקרים את האמת באופן רציונלי ולכאורה הם המחזיקים את כוח האמת בידם. אך למעשה האמת שלהם נכונה לשעתה ותו לא, המדע מתפתח ואתו מתפתחות טענותיו. לכן לא ניתן להגדיר את המדע כמבין האמת הנצחית אלא גם כחוקר ההשתנות.

דבר זה מוביל אותנו להבנה כי העולם נמצא בהשתנות מתמדת ועל כן לא ניתן להכירו, זוהי גישה המעמידה את כל ידיעותינו בספק.

דעותינו על העולם תלויות בחושינו, אך האם ניתן לסמוך על טיב חושינו? לדעתו של מונטיין יש למצוא קריטריון למהימנות התפישה, אך גם קריטריון זה יזדקק להצדקה נוספת וכן הלאה עד אין סוף. מונטיין גם טוען כי אין לנו יכולת להבחין הבחנה ברורה בין חלום ומציאות.