מבוא למחשבה מדינית

הקורס עוסק בפילוסופיה מדינית. מהי פילוסופיה? אהבת חוכמה. פילוסופיה עוסקת בכוליות של החיים האנושיים ונחשבת למלכת המדעים. אם זה מדעים מדויקים, חברה, רוח ועוד. אחד מענפי הפילוסופיה שבהם נעסוק זה פילוסופיה מדינית, פוליטית. מה יהיו התחומים שנעסוק בהם?
המחשבה המדינית עוסקת בשאלות היסוד הנוגעות לקשר שבין אדם לבין המסגרת המדינית-חברתית. בתוך התחום הזה יש מספר נושאי משנה וכשנלמד כל הוגה נראה איך כל נושא משנה כזה מוצא ביטוי אצל כל אחד מן ההוגים.

1. טבע האדם- למה מתחילים משאלה זו? כי התשובה על שאלה זו תגרום לי להבין איזו דמות מדינה מתאימה לו. שאלות היסוד על טבע האדם:
א. האם הוא טוב מיסודו או רע מיסודו? אדם רע מיסודו יוביל למשטר דיקטטורי מרסן. אדם טוב מיסודו יוביל למשטר דמוקרטי ליברלי.
ב. האם הוא תבוני או יצרי? האם הוא מסוגל לנהל את חייו ולחשוב במושגי עלות-תועלת? האם הוא כמו חיה שנתון ליצריו בלבד?
ג. האם הוא יצור חברתי (אורגניזם, קולקטיביזם) או אינדבדואליסטי?- האם יש לאדם קיום משל עצמו בלי תלות במסגרת החברתית, או שהוא חלק אינטגראלי מהחברה? והוא גם אמור לשרת את החברה. איזו גישות יחזיקו בגישת הקולקטיביזם? פאשיזם שלפיה אין לאדם קיום מבלי המסגרת. איזו גישות יחזיקו בתפיסות האינדבדואליזם? תפיסה ליברלית דמוקרטית שלפיהן האדם לא תלוי בחברה. יש כאן הסתייגויות אבל זה באופן כללי.
ד. שוויון מול אי שוויון (היררכיה חברתית) – הליברלים יגידו שכל בני האדם שווים. הפאשיזם והנאציזם יגידו שאין שוויון בכלל. יש היררכיה בין הגזעים.

2. תפיסת החרות- במקראה עמוד 6. המאמר של סיבלי. זהו מאמר מרכזי. מהו אדם חופשי?
א. חופש הרצון- המשמעות היא שלבני האדם יש חופש בחירה. הם לא כבולים מראש ע"י גזירה קדומה. לא ע"י האסטרולוגיה (לא הכוכבים קובעים), לא ע"י גנטיקה, ולא ע"י ידיעת האל.
ב. חופש כמימוש עצמי- עולה בקנה אחד עם התפיסות הליברליות (מיל, לוק, רוס) שלפיה על המדינה להיות מינימאלית, למזער בחוקים ובהתערבות בחיי הפרט, החברה והכלכלה (קפיטליזם). זוהי חרות נגטיבית. למה? כי משמעה אי-עריצות. שלילת ההתערבות של המדינה. כלומר חופש ממשהו. למה החזיקו בתפיסות כאלו? כי האדם טוב מנעוריו אז תנו לו לחיות כרצונו.
ג. חופש כשכלול עצמי- זו הגדרה קצת יותר קשה להבנה. השלטת התבונה על היצרים. זו חרות פוזיטיבית, כלומר על המדינה להרבות בחוקים כדי לחנך את האדם, לעזור לו להיות חופשי. אם המדינה אוסרת על האדם לעשן סמים, היא אומנם מגבילה אותו, אך בעצם היא עוזרת לו להיות מאושר ללא סמים. פרדוכס החופש של רוסו- מי שלא ירצה להישמע לרצון הכללי, יכריח אותו הגוף המדיני כולו. אני אאלץ אדם להיות חופשי. זה סותר. איך מסבירים את זה? לפי חופש כשכלול עצמי. האושר יגיע מציות לחוקים של המדינה.

3. שאלת התכלית- למה אנחנו חיים? מה התכלית של חיינו? האושר. מה האושר הוא לא? הוא לא אמצעי לכלום. החיים הטובים זה השגת האושר. שאלת יסוד אצל כל ההוגים המדיניים היא מהי תכלית האדם. שאלה זו קשורה לתפקיד המדינה בחיי האדם ובהיותה אמצעי להגשמת התכלית הסופית. ההוגים הקלאסיים כמו אריסטו ורוסו רואים את התכלית כרוחנית, כהשגת האושר. אצל הליברלים האושר נקשר לממון. האושר הוא מספיק לכשעצמו, הוא אינו אמצעי לכלום. אריסטו רואה את האושר כהשגת השלמות המוסרית והשכלית. כאשר אדם ממצה את עצמו מבחינה שכלית ומוסרית, הוא אדם מאושר. הוא מגיע לרוויה.

4. מי ראוי לשלוט- מקיאוולי סובר שהחזק ראוי לשלוט, לגיטימציה דתית מכוח רצון האל- מאקווינס- הגות דתית, אצל אפלטון השליט שולט מכוח התבונה- המלך- הפילוסוף ראוי לשלוט ולא מהסכמת העם כי העם הוא אספסוף.

5. החוק- איזו שאלה בסיסית יכולה להתעורר אצל פילוסופים לגבי החוק? הלגיטימציה לחוק, סוגיית אי ציות לחוק, איך בוחנים את החוק? לאור מה? האם יש מערכת ערכים חיצונית לחוק? האם החוק הוא חוקי? הגדרת החוקיות של החוק אינה נגזרת מהחוק עצמו. אנחנו נתקל במושג מאוד מרכזי גם אצל אקווינס- ההגות הנוצרית וגם אצל ג'ון לוק, אבי הליברליזם, שלקח את זה מאקווינס לגבי המושג של החוק הטבעי. החוק הטבעי הוא מערכת של מוסר אוניברסאלי שהחוקים האנושיים חייבים להיגזר מהמערכת הזו, מהנורמה הזו. אזרח צריך לבחון את החוקים שחלים עליו לפי מערכת חוקים זו. השאלה היא אם קודם כל אדם או קודם כל אזרח. אנחנו נראה איך ערכים דתיים נכנסו להגות הליברלית.

6. סוגיית חלוקת המשאבים- מהם הקריטריונים לחלוקת המשאבים במדינה? אילו תשובות יכולות להיות? המרקסיסטים מאמינים בחלוקה שווה. כל אחד לפי צרכיו. הליברלים הקפיטליסטים יגידו כל אחד לפי יכולתו. מהו הצדק בעניין הזה?

אלו הם הנושאים שנעסוק בהם בקורס.

התפתחות המחשבה המדינית –
לגבי התפתחות המחשבה המדינית: איפה התפתחה המחשבה המדינית ולמה? באתונה. למה דווקא שם? בגלל שהיא הייתה דמוקרטית. כלומר כשיש חברה דמוקרטית פתוחה באופן טבעי מתקיים דיון רציונאלי. כמו כן, ביוון נחשפו למגוון צורות משטר – ספרטה, פרס וכו', והם התלבטו ודנו מהו המשטר המתאים לאדם. חשוב לציין שעקרונות מדיניים השונים מחשיבה סדורה ושיטתית התבטאו כבר בתנ"ך ובמיתולוגיה היוונית. אבל חשיבה שיטתית החלה מהסופיסטים וסוקרטס.
הסופיסטים היו מורים שנדדו באתונה ולימדו אנשים רטוריקה- זה היה מאוד חשוב להשתתפות בחיים הפוליטיים באתונה. המיומנות שלהם הייתה להפוך טענה נפסלת לניצחת. הם לא חיפשו את האמת וסוקרטס והפילוסופים יצאו נגדם בחריפות, כי מבחינתם האמת היא קדושה ולא יחסית.
ישנן שתי השקפות מדיניות לגבי ההתפתחות האנושית. לפי מיתוס אחד האדם צריך לזרום, להתפתח ולא לסמוך על האלים. המיתוס האחר אומר שהמקור טוב ולא צריך לשנות. ברגע שהתחילו לשנות המצב החל להידרדר. זו תפיסה שמרנית.

סוגיית המתודולוגיה- אחד הנושאים המרכזיים שחוזרים אצל כל ההוגים. חשוב מאוד לעשות אבחנה בין המתודולוגיה לבין התכנים אצל כל הוגה. מתודולוגיה היא שיטת החקירה, צורת המחשבה, המשקפיים שדרכם ההוגה רואה את העולם. היא כוללת את עקרונות היסוד והאקסיומות שבבסיס הגותו. היא מתבטאת גם בצורת הכתיבה שלו.
דוגמה על סמך 3 הוגים בעלי מתודולוגיה דומה למדי אך עם תכנים שונים לחלוטין: שלושת ההוגים של האמנה החברתית, הובס, לוק ורוסו, משתמשים באותו מודל של מצב טבע, כינון אמנה ומצב מדיני. יש להם אותו מודל, כלומר המתודולוגיה דומה. הם אומרים שהאדם בשלב ראשוני במצב טבעי, מסיבות שונות הם הגיעו למסקנה שהם לא יכולים להמשיך לחיות כך, אז הם מכוננים אמנה ונכנסים למצב מדיני עם שלטון. זו המתודולוגיה. אבל התכנים שונים. למה? צורת המשטר שכל אחד מדבר עליה זה התכנים ולא המתודולוגיה. המתודולוגיה זה היסוד. צורת משטר זו המסקנה. המבנה הכללי זה גם תוכן. הובס אומר שטבע האדם רע ואגואיסט. רוסו אומר שהאדם טוב מאוד. אם שואלים על מתודולוגיה אז גם טבע האדם כלול שם כי זה הבסיס. מהם התכנים הנגזרים מקביעה זו? צורת המשטר למשל. אפלטון למשל לא התייחס לעניין הזה בכלל. לפי אפלטון האדם הוא יצור מדיני מטבעו. אין מצב טבע קדם מדיני. לכן המסקנה שלו שהאדם הוא יצור מדיני מטבעו זה גם שייך למתודולוגיה.
לגבי צורת הכתיבה והקשר שלה למתודולוגיה- ישנה כתיבה משפטית, חוקית. מקיאוולי כתב ממש מדריך. אפלטון כותב בצורת דיאלקטיקה- ויכוחים. יש הכותבים בצורת סיפור. איך זה נקשר למתודולוגיה? מתוך צורות הכתיבה הללו, מצפים שנלמד על החיים. גם הכתיבה נקשרת לצורת המחשבה של ההוגה.
אם כך המתודולוגיה כוללת את ראיית העולם, האקסיומות וצורת הכתיבה.
שתי אבחנות מרכזיות בהקשר למתודולוגיה זו:
1. גישה אמפירית (מצוי) מול גישה נורמטיבית (רצוי) – יש הוגים אמפיריססטים ויש הוגים נורמטיביים. מצוי מול רצוי. יש הוגים שמתארים לנו איך העולם אמור להיות. איך המדינה אמורה להיות- כמו אפלטון. ויש כאלה המתארים לנו את המציאות כמו שהיא. יש גישה המנסה לשלב בין השניים, זו הגישה המעשית. מרקוזה למשל מתאר חברה דכאנית ואנחנו עבדים נרצעים. מצד שני אנחנו כל הזמן צריכים לחתור למהפכה כדי שנשתחרר באמת. אז קשה לנו לקשר בין המצוי לרצוי.
2. דדוקציה מול אינדוקציה- אבחנה נוספת בין ההוגים נקשרת לעובדת היותם דדוקטיביים או אינדוקטיביים. אינדוקציה פירושה שההוגה מביט על הפרטים במציאות ומסיק מסקנות לגבי הכלל, לגבי דמותה של המדינה. כמו אריסטו למשל. הוא יבחן מאות חוקות ויגיע למסקנה מהו המשטר הראוי. דדוקציה פירושה שההוגה בא מראש עם תיאוריה, עם דמות המדינה הראויה ואח"כ הוא נכנס לפרטים במציאות. מהכלל אל הפרטים במציאות. כמו אפלטון למשל.

הוגה מספר 1- אפלטון-
רקע היסטורי- מאה רביעית וחמישית לפנה"ס. לגבי אתונה ויוון: יוון הייתה מחולקת לפוליסים, לערי מדינה. אתונה הייתה אחת מהן. היה בה משטר דמוקרטי. החברה הייתה מחולקת לאזרחים שהשתתפו בחיים הפוליטיים. הייתה דמוקרטיה ישירה- אסיפת עם. בנוסף היו זרים ועבדים חסרי זכויות.

סוקרטס- כדי להבין את אפלטון חייבים להבין את סוקרטס. סוקרטס היה המורה של אפלטון. סוקרטס היה המורה האהוב של אפלטון. אפלטון אח"כ יהיה המורה של אריסטו. סוקרטס לא השאיר כתבים סדורים ואנחנו יודעים עליו מכתבי אפלטון. הוא מתח ביקורת על הסופיסטים מתוך חתירתו להגיע אל האמת הסופית (אצל הסופיסטים האמת היא יחסית). הוא ניהל ויכוחים עם אנשי אתונה (בעיקר עם העשירים), הפריך מיתוסים ובעקבות כך הועמד למשפט. הספר המתאר את זה הוא הפוליגאה. בעקבות זה סוקרטס הוצא להורג באשמת כפירה באלים והשחתת בני הנעורים והוצא להורג.

אפלטון- היה התלמיד של סוקרטס ונחשב לגדול הפילוסופים. יש האומרים שכל הפילוסופיה הם הערות שוליים לכתבים של אפלטון. אנחנו נקרא בספר קטעים נבחרים מהספר פוליטאה.
אחרי שהגדרנו מהי מתודולוגיה, נעסוק בעקרונות המתודיים האפלטוניים.

העקרונות המתודיים האפלטוניים-
ששה מרכיבים, הקשורים זה בזה, מרכיבים את המתודולוגיה האפלטונית.
1. תורת האידיאות- מהי אידיאה- אידיאה מוגדרת כמהות הרמונית שמנותקת מעולם התופעות והחושים. היא תבנית של אמת מוחלטת, קבועה, נצחית שאינה נקלטת ע"י החושים אלא בצורה תבונית טהורה. הדברים שאנו קולטים בחושים הם בסה"כ השתקפות שלה. אפלטון מדבר על שלוש אידיאות ראשיות: אתיות, אסתטיות ומתמטיות. מה אפלטון עושה עם מושג היופי. אפלטון עושה אבחנה בין אוהבי החוכמה – פילוסופים, לאוהבי השמיעה והמחזה. איך כל אחד מהם יראה את היופי? מהי אידיאת היופי? אם אני רואה תמונה יפה ואני אומר שהיא יפה- אפלטון יגיד שאני שוגה. אני צריך לבטא את העובדה שהיא יפה כך: התמונה לוקחת חלק באידיאת היופי. יש הרבה נערים יפים אבל למה אנחנו משתמשים במילה יופי לכולם? כי יש איזו שהיא מהות קבועה שנקראת יופי ויש לה גילויים רבים במציאות. היופי האמיתי זה לא מה שאני קולט באמצעות השמיעה והמחזה, אלא באמצעות התבונה. האידיאות לא מורכבות, הן שלמות ואחידות. האידיאות קיימות בלי קשר ליכולת האדם להכירם ויותר מזה, בלי קשר לעצם קיומם של בני האדם. האידיאה היא אמת נצחית קבועה שאינה תלויה בבני האדם. מה לגבי אהבה אפלטונית- אהבה שאינה עפ"י החושים. יש את אידיאת האהבה שיש לה השתקפויות חלקיות בעולם המציאות כמו אהבת ילדים, אהבת לימודים, אהבת המולדת וכו'. נקודה אחרונה בהקשר של האידיאה, אפלטון מדבר על היזכרות. הוא טוען שכל המושגים כמו צדק, אהבה היו קיימים בנפש האדם לפני כניסתו לגוף. זה הצורך שלו להסביר שלא אנחנו בונים את המושגים. עוד כשהיינו בעולם הנשמות. כל תהליך הלימוד שלנו זה בסה"כ היזכרות, אבל זה כבר טמון בנו. אפלטון עושה אבחנה בין ידיעה לבין סברה. על איזה מושא הכרה חלה הידיעה ועל איזה חלה הסברה? ידיעה חלה על אידיאה, על המשהו המוחלט והקבוע. מתמטיקה אנחנו יודעים. זו האמת. סברה חלה על הדברים המוחשיים, ולכן היא בגדר אמת חלקית. אנחנו כבולים לתפיסה החושית ורק הפילוסופים יכולים להגיע לידיעה האמיתית. אפלטון מדבר על המיטה. יש מיטה שאלוהים עשה, יש מיטה שההנגר בונה ויש מיטה שהצייר צייר. כשאלוהים עשה את המיטה – זו אידיאת המיטה. מה שהוא רוצה להגיד זה שיש דרגות של השתקפות- יש את האמת המוחלטת- אידיאת המיטה, יש מיטה שהיא קרובה לאידיאת המיטה שהיא המיטה המוחשית (אבל עובדה שיש הרבה סוגים של מיטות ובכל זאת לכולם קוראים מיטה) ויש חיקוי של החיקוי שזה ציור של מיטה. נסכם ונאמר שיש עולם של אידיאות (כאן יש אחדות, אמת), ויש עולם של מוחשי (כאן יש ריבוי, דרגות שונות של חיקוי). חשוב להוסיף שגם למוחשי וגם לדברים מופשטים כמו מדינה, צדק – יש אידיאות. כלומר לכל דבר יש אידיאה.
2. דיאלקטיקה- הדיאלקטיקה היא מעבר לצורת כתיבה, היא השקפה אידיאולוגית. דיאלקטיקה היא צורת כתיבה של ויכוחים. מוצעת תזה, ממולה מתפתחת אנטי-תזה וכתוצאה מהמאבק הזה, נוצרת אחדות הניגודים, כלומר סינתזה. כלומר, האמת מזדככת. איך הדיאלקטיקה נקשרת לאידיאות? כשמנהלים ויכוח עם מישהו ואני לא בא ואמר לו: זו האמת, אני לא כופה עליו את דמות המדינה האידיאלית כמו שאני רואה אותה. אידיאת המדינה האידיאלית נמצאת בתוכך, בנשמתך, ולכן הדיאלקטיקה פירושה: יילוד האמת מתוך האדם. הוא נזכר באמת (תורת ההיזכרות בהקשר של האידיאות). משל המערה בנוי בדיאלקטיקה.
3. דדוקציה- דדוקציה היא הסקה מהכלל אל הפרט. אפלטון הוא דדוקטיבי. אפלטון מתאר את המדינה האידיאלית- אידיאת המדינה שלא הוא יצר, אלא זה היה קיים מההתחלה. אריסטו הוא אינדוקטיבי, הוא הסתכל על 158 חוקות וצורות משטר, הוא לא ידע מה צורת המדינה הרצויה, מתוך ההסתכלות על הפרטים הוא הציע מדינה. אפלטון מראש מראה דמות מדינה אידיאלית. אם כך, דדוקציה היא אקסיומה כללית בראש ההוגה, דמות המדינה האידיאלית, כלומר אידיאת המדינה, הקיימת אפריורית, כלומר לפני הניסיון, אפלטון מראה לנו דמות מדינה שקיימת כבר ואינה תוצר של מסקנות אמפיריות הנגזרות מאינדוקציה. כלומר זה לא תוצר של הסתכלות על מציאות ואז אני אוסף את הפרטים ומגיע אל הכלל שזה אינדוקציה. הנוסחה של המדינה נמצאת בעולם האידיאות וכל המדינות בעולם צריכות לשאוף להתקרב אליה, אל אותה אידיאה.
4. גישה נורמטיבית- אבחנה בין רצוי למצוי. הדגשת הרצוי כלומר, הצגת המדינה האידיאלית כערך שיש לשאוף אליו תוך ביקורת על המצוי שהוא הדמוקרטיה האתונאית.
5. גישה רציונאלית- למה אפלטון רציונאליסט? ביקורת על התפיסה החושית. הוא משתמש בתבונה הטהורה. הוא מסתייג מן התפיסה החושית והוא מתאר את המדינה האידיאלית כמו נוסחה מתמטית, עם הרמוניה פנימית. הוא מציג את זה כמשהו שלם. אפשר להגיע אל אידיאת המדינה רק בצורה תבונית, כלומר רציונאלית נטו.
6. שימוש במשלים- אצל אפלטון יש שימוש במשלים. המשל הוא כלי מתודולוגי להבהרת רעיונות מסובכים. אפלטון מרבה בשימוש בהם.

כל זה המתודולוגיה האפלטונית. המתודולוגיה זו לא רק החוקיות התיאורטית. המתודולוגיה כוללת גם את עקרונות היסוד. כלומר דברים שהם קצת נוגעים בתכני ההגות אבל הם כל כך מרכזיים שהם משפיעים על כל ההגות. כמו למשל טבע האדם. טבע האדם הוא גם תכנים וגם מתודולוגיה.
עקרונות יסוד במתודולוגיה-
1. טבע האדם- האדם הוא יצור מדיני מטבעו. זו תפיסה אורגנית שלפיה אין קיום לאדם מחוץ למדינה. כמו שבע"ח חי בעדרים ואם נוציא אותו מהעדר הוא ימות.
2. המדינה היא ישות טבעית- היא נוצרה עם מכלול תופעות הטבע. כמו שנוצרו עננים נוצרה גם מדינה.
3. הקשר שבין אדם ומדינה- שאלות המוסר והמדינה קשורות זו בזו כלומר, האדם יכול לממש את עצמו מבחינה רוחנית רק במסגרת המדינה.

משל המערה-
משל זה מהווה ביקורת על התפיסה החושית השגויה. מבחינת מי שנולד הוא רואה רק צללים ופסלים. הוא לא מסוגל לראות את האמת המוחלטת. יש כאלה שמעבירים את הפסלים ואותם האנשים לא רואים את הפסלים אלא את ההשתקפות, הצל- כלומר יש דרגות חיקוי. מה שהם רואים זה הכי שיקרי. סברות שקר. התהליך שמתרחש הוא שאדם אחד השתחרר מהכבלים ומהמערה, הוא מתחיל לצאת, יש מעבר בדרגות ההכרה. הלימוד הוא כואב. לכן אפלטון ממליץ למי שרוצה ללמוד, להכיר את האידיאה שהשמש מסמלת אותה, גישה הדרגתית. ולכן המשל עוסק בחינוך. הסוף של המשל בכמה נקודות ויש מסקנות פוליטיות. "כלום ישתוקק איש זה, לפי דעתך…" השאלה היא האם טוב לאיש בחוץ או שירצה לחזור למערה. אותו אחד שיצא יזכה הרי למעמד מכובד בקרב אלה שנמצאים במערה, אם הוא יהיה מנהיג שלהם. האם הוא יקנא בהם אם יעסוק בהנהגה מדינית? "כך דעתי…" אותו אחד שיצא לא ירצה לחזור למערה להיות מנהיג ולזכות בכיבוד ולחיות בשקר. "וגם על זאת תן דעתך…" תהליך הפוך- אם יחזור למערה, יחשכו עיניו. אם יבוא למטה וינסה לשחרר את האנשים, הוא עלול להירצח (רמז לסוקרטס). כי האנשים היושבים במערה נעולים על מה שהם רואים. יש כאן ויכוח לגבי מקומו של הפילוסוף.

הפוליטיאה-
זהו ספר המדינה של אפלטון. זהו ספר מרכזי. זו תוכנית של המדינה האידיאלית. אפלטון מדבר על כינון המדינה האידיאלית לא בדרך של רפורמות חלקיות והדרגתיות, אלא בהרס מוחלט. בדרך מהפכנית. למה ברור מאליו שזו התפיסה? כי יש מדינה אידיאלית. בשמרנות יש התפתחות הדרגתית. ברגע שבאים עם תיאוריות אז יש צורך בשינוי מהפכני דראסטי. ואפלטון הוא הרי תיאורטיקן, הוא אינו אמפירי, הוא לא מסתכל על המציאות המוחשית. אז התפיסה היא מהפכנית.
עמוד 73 במקראה. מדובר במשל חשוב מאוד.

משל האותיות הגדולות והקטנות-
מהו נושא המשל? מחפשים את הצדק. איך מתמודדים עם שאלת הצדק? מהו המשל? המשל מתאר את יכולת הראייה של האנשים. המשל אומר שיש בצד אחד אותיות קטנות ובצד שני אותיות גדולות. עדיך להסתכל על הגדולות ואח"כ על הקטנות. מהן האותיות הגדולות והקטנות? הוא אומר שהצדק נמצא במדינה וגם באדם.
באותו ויכוח הוא שואל מה זה הצדק. הוא טוען שאידיאת הצדק היא אחת ויחידה והיא לא יחסית. היא אמת מוחלטת ואוניברסאלית. אי לכך הצדק באדם היחיד הנמשל לאותיות הקטנות, הוא, הוא הצדק במדינה הנמשלת לאותיות הגדולות. הצדק שאנחנו רוצים במדינה הוא אותו צדק שאנחנו רוצים באדם. במדינות שאינן אידיאליות יש ריבוי של צדק, אבל אנחנו מנסים להגיע למשהו מוחלט.

הצדק המדיני והצדק האישי-
זה אותו דבר.
הצדק האישי- נפש האדם מחולקת ל-3 חלקים:
1. תבונה- היכולת לראות באופן כללי את המציאות.
2. עוז-הנפש- ממוקד ברגשות- קינאה, כבוד. קשור לעניינים החברתיים.
3. תאווה- ממוקדות בצרכים ביולוגיים- רעב, מין, שינה ועוד.
בכל אדם, יש תכונה אחת דומיננטית מסוימת.
הצדק המדיני- בחברה, במדינה יש 3 מעמדות:
1. הפילוסופים שבנפשם המרכיב הדומיננטי הוא התבונה.
2. אנשי המגן שבנשפם עוז-הנפש הוא הדומיננטי.
3. ההמון שאצלם המרכיב הדומיננטי הוא התאוות.

האם אפשר לוותר על אחת מן התכונות? התשובה היא לא. לכל מרכיב בנפש יש חשיבות, השאלה היא: איזו תכונה היא השולטת? התבונה שולטת ביצרים או ההיפך. אפלטון שואף שהפילוסופים ישלטו וינהיגו כי אצלם התבונה שולטת בתכונות האחרות.
מה הקשר בין הצדק המדיני לצדק האישי- הצדק הוא אותו צדק כפי שניתן לראות. בעמוד 77, שורה 8 מסוף העמוד. הצדק שווה להרמוניה. מה זה הרמוניה בשני המישורים? איך זה מוצא ביטוי? יש הרמוניה באדם בכל הנוגע לשלושת תכונותיו. יש מקום לכל תכונה ולא ניתן לוותר על אף אחת ממנה, כך גם במדינה.
כלומר, הצדק אצל אפלטון משמעו הרמוניה שהיא האושר. במישור האישי הצדק הוא ההרמוניה בין שלושת מרכיבי הנפש, (תבונה, אומץ ותאווה) בשליטת התבונה, ובמישור המדיני מדובר בהרמוניה בין שלושת חלקי המדינה, אנשי התבונה, אנשי המגן ואנשי התאווה, ובשליטת הפילוסופים.
איזה קשר יש בין שני המישורים של הצדק? יש קשר אנלוגי, מקביל. הצדק המדיני והאישי קשורים גם קשר סיבתי- אם בני האדם מאושרים אז המדינה מאושרת בכללותה. אפלטון אומר שכל אדם, לפי החלוקה של הצדק המדיני, יעסוק במה שטבוע באופיו. כאשר כל אדם עוסק במה שהוא מוכשר בו ויש לו נטייה אליו, אז הוא מאושר וזה יוצר הרמוניה בין כל בני האדם ובמדינה כולה. האושר של כל אחד הוא אושר אחר. לכל אחד יש נטייה אחרת, וכל אחד צריך לממש אותה.

דיברנו קודם על נקודת המוצא לדמות המדינה האידיאלית של אפלטון שהיא מהו הצדק. ראינו שיש אידיאל צדק אחד בנפש האדם ובמדינה כולה- שזה אושר והרמוניה.

מאפייניה של המדינה האידיאלית של אפלטון-
1. עיקרון ההתמחות- עמוד 75, פסקה שנייה. אפלטון אומר שהבסיס לחלוקת המדינה למעמדות שונה זה ההתמחות המבוססת על מיון ראשוני שהוא הטבע- על פי הדומיננטיות של מרכיב נפשם. אם לקשר זאת להוגה אחר- הוא שונה כאן ממרקס שראה את ההתמחות כדבר שמוביל למעמדות ולניצול מעמדי. אפלטון אומר בדיוק להיפך. מרקס אומר שלא צריכה להיות התמחות. אדם צריך להתפתח במספר תחומים כי מומחיות מובילה לדיכוי ולניצול.
2. מבנה החברה- עמוד 87, פסקה שנייה. המשל מדמה את המדינה לפסל, לדמות אדם. המדינה או החברה מתאפיינת בתפיסה אורגנית קולקטיבית, המדינה כישות אורגנית. הדבר מוצא ביטוי במשל של צביעת הפסלים. כל חלק בעם משול לאיבר מאיברי הגוף.
א. ההמון- המעמד (לא במובן היררכי) הראשון הוא ההמון- שהוא רוב רובה של האוכלוסייה: יצרנים, סוחרים, רופאים וכו', כל מי שלא חלק מן ההנהגה. הם ממוקדים בהשגת צרכים חומריים (החלק הדומיננטי בנפשם) כלומר, כסף. הם אלו שקשורים במערה במשל. החינוך של ההמון צריך להתבצע באמצעות מיתוסים. מה זה מיתוס? זהו סיפור אגדה שיש בו גרעין של אמת. אחד המיתוסים זה "מיתוס ילדי האדמה". מיתוס זה אומר שכולנו בני אימא-אדמה. היא הוציאה חלק כמתכות של זהב, חלק כסף וחלק נחושת. למה נועד החינוך הזה? למה מספרים את הסיפור הזה? זה נותן לגיטימציה טבעית לסדר החברתי מדיני. כלומר לשלטון הפילוסופים. כך אין סכנה שההמון שוב יהרוג פילוסוף, כי ההמון יבין שהפילוסוף, מעצם מהותו צריך לשלוט. רוב הפוליטיאה עוסק בפילוסופים ובשומרים. אפלטון לא כל כך מתעסק בהמון. אפלטון שם את הפילוסופים בהנהגה. והוא מחזיר אותם אל המערה כדי להגיד להם את האמת. כלומר הם משרתים את העם, את הציבור.
ב. אנשי המגן- זו הקבוצה שעוז-הנפש הוא הדומיננטי בנפשם. הם למעשה החיילים במדינה. בכך אפלטון מבטל את האידיאל הדמוקרטי של "צבא העם". הוא מדבר על צבא מקצועי. עמוד 85 שורה שנייה. הצבא תפקידו להגן על האויב שמבחוץ כמו גם להבטיח את שלטון הפילוסופים. ניתן להיווכח שאפלטון מכיר באפשרות שיהיה צורך בשימוש כוחני לשם כך.
ג. המושלים הפילוסופים- ישנן שתי אפשרויות: או שתהיה קבוצה של פילוסופים שתשלוט ואז זו אריסטוקרטיה של פילוסופים ששולטת, ואם יש פילוסוף אחד, אז זה מלך פילוסוף. כאן נדבר על משל חשוב בעמוד 89 שורה שנייה. משל הקברניט. מה אומר משל זה? הספינה משולה למדינה. יש תוהו ובוהו במדינה סביב נושא ההנהגה. על איזו מדינה מדובר פה? בשם מה הם באים ודורשים לשלוט? מה האידיאולוגיה שמאחורי טענתם? משל הקברניט מבטא את הביקורת החריפה של אפלטון על הדמוקרטיה האתונאית לפיה כל אדם יכול למשול ומלאכת ההנהגה אינה בגדר התמחות. הקברניט הוא בעל מום מבחינה פיזית ואינטלקטואלית והמלחים נחותים ממנו. אז לקברניט יש יתרון יחסי עליהם. התוצאה שהספינה (המדינה) שטה לא אל יעד מוגדר, לא אל התכלית- השגת האושר של העם. מי קובע מהו האושר במדינה דמוקרטית? אין תכלית. אין יעד מוגדר. יש פלורליזם, כל אחד קובע את התכלית שלו. מבחינתו של אפלטון, אם במדינות מסוימות יקומו מדינות אידיאלית, יהיה הבדל ביניהן? לא. כי המדינה האידיאלית היא אמת אוניברסאלית ולכן כל הפילוסופים בכל המקומות למעשה ינהלו את המדינה בצורה דומה. זו אותה נוסחה שקיימת בכל מקום.
לגבי חינוך השומרים- בעמוד 84 שורה 11 מלמעלה. איך חינוך השומרים מתואר פה? אפלטון מקדיש את רוב הפוליטיאה לעיסוק בחינוך השומרים. זאת מתוך הרצון להבטיח את נאמנותם למדינה ולמעשה לשמירת המדינה האידיאלית, כלומר שהיא לא תיהרס. הוא מדבר על שלושה שלבים שנמשכים 15 שנה כל אחד, החל מגיל הילדות וכלה בגיל 50 בערך. השומרים מתחילים בלימודים של גימנסטיקה (ספורט), ממשיכים ללימודי מדעים ומסיימים בלימודי לוגיקה ופילוסופיה. אפלטון מתאר את תהליך החינוך כאינטנסיבי. הוא דורש להטיל צנזורה על מוסיקה ועל יצירות במיתולוגיה שפוגעים בהרמוניה. זהו חינוך מאוד אינטנסיבי וקפדני. בעמוד 86 מתוארים תנאי חייהם של השומרים. הדבר המרכזי שמאפיין את חייהם של השומרים זו סתגפנות, כי הכסף והקניין עלול להשחית אותם (כמו אצל מרקס ורוסו, אבל ההבדל בין אפלטון למרקס הוא: מרקס רואה שוויון טבעי בין כל בני האדם ואצל אפלטון מעניינת אותו קבוצת הפילוסופים, אבל אצלו זה הפוך כי אצל הפילוסופים אין קניין ואצל ההמון יש). אפלטון מתאר את חיי השומרים כחיים ללא קניין פרטי, מתוך תפיסת הקניין כגורם המשחית את טבע האדם. מאחר שאינו רואה שוויון טבעי בין בני האדם הוא מתעניין בטבע המושלים הפילוסופים ולכן רק מהם נשלל הקניין. הם יחיו חיים משותפים כדי לחזק את הסולידאריות הפנימית ביניהם. אפלטון שולל מהשומרים את התא המשפחתי כדי לא ליצור מוקד נאמנות מתחרה למדינה. איך ייווצרו שומרים חדשים? ע"י זיווגים מתוכננים. השומרים אינם יודעים מי הילדים שלהם, כך כל ילד יכול להיות של כל שומר. מה החשיבות של הזיווגים הפנים מעמדיים? תשתית גנטית טבעית.
איך זה קשור למשל הפסלים? בעמוד 86. מה הויכוח לגבי צביעת עיני הפסלים? למרות שמעמד השומרים שם המושלים, הוא חסר רכוש וחסר משפחה, אפלטון קובע שהם נהנים מהאושר האמיתי. הדבר דומה לצורך לצבוע את העיניים בפסל בצבע שחור למרות שלכאורה הוא פחות יפה מארגמן. אולם זהו הצבע הטבעי- וזו ההשוואה לאושר.

שאלת מבחן- עמוד 3 למטה- מה אומר סיבלי במשפט הבא? "אצל היוונים בלטו ופרחו בתקופה הקלאסית גישות שיטתיות ורציונאליות. אפלטון ראה באידיאות מציאות מטאפיזיות (מעל הפיסיקה), נורמות מוסריות ומושגים אנליטיים " – נתחו את המשפט.
אפלטון מחלק את עולם האידיאות לשלוש אידיאות ראשיות: אתיות, אסתטיות ומתמטיות.
האידיאות כמציאות מטאפיזיות – מבחינת אפלטון האידיאות הן על-חושיות, והן מושגות באמצעות התבונה בלבד.
האידיאות כנורמות מוסריות – איזה סטנדרט מוסרי, מוחלט ונצחי הוא בגדר אידיאה? צדק.
האידיאות כמושגים אנליטיים – כל המתמטיקה. האידיאות הן כלים אנאליטיים לניתוח המציאות. האידיאות המתמטיות, משפטי הגיאומטריה.

תפיסת החוק אצל אפלטון-
מה מקומו של החוק במדינה האידיאלית של אפלטון? כולם, כולל הפילוסופים מצייתים לחוק האידיאי – פיזיס – זהו חוק טבע, נצחי, טבעי, לעומת הנומוס- זה חוק אנושי והוא תלוי תרבות. למעשה המדינה האפלטונית מתנהלת עפ"י האידיאות שאלו חוקים אוניברסאליים. כלומר גם אם כמה מדינות במקומות שונות יקומו עפ"י מודל המדינה האידיאלית- כולן תתנהלנה לפי אותם חוקים.
מאחר שהפילוסופים משיגים את האידיאה ומבינים אותה, ומנהלים את המדינה לאורה, אין מקום לחוקים אנושיים או לחוקים שיגבילו את שלטונם.
האם המלך הפילוסוף מוגבל או לא? הוא מוגבל על ידי הציווי האידיאי. אבל מבחינת ההמון אין חוקים שמגבילים אותו, הוא אומר להם מה לעשות, הוא מבחינתם המתווך בין האידיאה לעם, הוא משיג את האידיאה ומנהל את המדינה לאורה. אין חוקים כתובים שמגבילים אותו. כלומר אפשר לתפוס מהמלך פילוסוף כמוגבל וכלא מוגבל.
לסיכום- יש חוקים בגדר אידיאות, ההמון מתנהל לפי מה שהפילוסוף אומר להם, אין חוקים כתובים- אז מצד אחד הוא כל יכול, מוצא פיו הוא החוק. מצד שני, מאחר שהחוק הוא אידיאה של אמת אובייקטיבית בלי קשר להשגת הפילוסוף את אותה אמת, הרי היא נתונה לפניו ובמובן זה אפשר לראותו מוגבל. (ואז הוא מתרגם אותה בשפתו לעם).

תפיסת החרות האפלטונית-
דיברנו על תפיסות חרות שונות שמוצגות אצל סיבלי.
חרות כמימוש עצמי (נגטיבי, מינימום התערבות, ליברלי), חרות כשכלול עצמי (פוזיטיבי, המדינה צריכה להרבות בחוקים כדי להשליט את הטוב על הרע אצל האדם). אז מה מתאים לאפלטון? מהי תפיסת החרות אצלו? אפלטון מתאפיין בתפיסת חרות כשכלול עצמי שמשמעה השלטת התבונה על היצרים, הדבר מתבטא בשליטת הפילוסופים על ההמון. יש הרואים באפלטון אויב החרות, אויב החברה הפתוחה בגלל התפיסה הטוטאלית הזו, שבה המדינה (הפילוסופים) נכנסים לכל תחומי החיים.

מאמר הפרשנות על אפלטון – הלוורסון-
המאמר עושה השוואה בין המדינה האפלטונית לבין ארה"ב. הלוורסון משווה בין המדינה האפלטונית הנתפסת כטוטאליטרית לבין המדינה המערבית. הוא טוען שאין הבדל גדול. אפלטון בסה"כ מצביע בצורה קיצונית על אלמנטים שקיימים ממילא במדינה דמוקרטית. הוא נותן דוגמאות: בארה"ב שולטת אליטה קטנה של חברי קונגרס, שופטים עליונים, המנהיגים עובר הכשרה ארוכה, גם מדינה דמוקרטית אנחנו מצפים שתהיה צנזורה, למעשה אנחנו עושים אינדוקטרינציה (חינוך בשטיפת מוח). המדינה מתערבת בתחומים כמו מס הכנסה, והנקודה המהותית- גם במדינה המערבית אין מוביליות חברתית. סיכוייו של אדם ממעמד נמוך להיות נשיא- שואפים לאפס.

הוגה מספר 2- אריסטו-
אריסטו חושב שונה מאפלטון בהרבה מובנים אבל אפשר למצוא גם דברים דומים במשנתם.
המתודולוגיה של אריסטו-
1. ריאליזם- הפוך מהאידיאות. אידיאות זה על-חושי. ריאליזם זה בדיקה של מה שקורה בפועל. אריסטו שונה מאפלטון בכך שהוא מדבר על המציאות בשטח, בשונה מתורת האידיאות האפלטונית. אי לכך דמות המדינה שלו היא אינה אידיאלית במובן האפלטוני, אלא משטר מעשי מעורב.
2. דדוקטיביות- אפלטון דדוקטיבי ואילו אריסטו אינדוקטיבי, כלומר אין לו דמות מדינה מראש. הוא בוחן כ-158 חוקות-צורות משטר שונות, ולאורם הוא מסיק מסקנה לגבי המדינה הרצויה (לא האידיאלית).
3. אמפיריות- קליטה חושית. אריסטו גורס שיש לפעול במישור הפוליטי, במחקר הפוליטי כמו במדעי הטבע- כלומר ניתוח באמצעות החושים של המציאות- איסוף, מיון וכו'. דבר שהוא עשה בנוגע לחוקות ולמשטרים. איזו נקודה עמדה בניגוד לאידיאות? רציונאליות- הקליטה התבונית הטהורה. אפלטון היה רציונאליסט – רק תבונה, בלי קשר לחושים. במאפיין האמפיריות אצל אריסטו ניתן לראות ניגוד לגישה הרציונאלית הטהורה אצל אפלטון שלפיה השימוש בתבונה ולא באמצעות החושים שמטעים אותנו היא הדרך הנכונה להשיג ולהגיע לאמת.
4. טלאולוגיה- אריסטו אומר שכל דבר במציאות מורכב מ-4 אלמנטים:
א. הסיבה החומרית- החומר שממנו עשוי הדבר. אם זה פסל, הסיבה החומרית הוא שיש, זהב וכו'.
ב. הסיבה הצורנית- הצורה שממנו עשוי הדבר. פסל של אדם, סוס וכו'. אבל המושג צורה אצל אריסטו הוא משהו עמוק. אריסטו מסביר שצורה זה המהות של הדבר. היסוד המהותי של הדבר. המושג צורה דומה במידה רבה לאידיאה האפלטונית. גם שניהם נקראים ביוונית באותה מילה. זה המהות של הדבר.
ג. הסיבה הפועלת- מי עשה את הדבר. במקרה של הפסל- זה הפסל.
ד. הסיבה התכליתית- זה הטלאולוגיה (תכליתית). לכל דבר בעולם יש תכלית מסוימת. התכלית מזוהה עם דבר טוב. כל דבר שנוצר בעולם הוא נוצר למשהו טוב.

מה הקשר בין חומר וצורה- מה אפלטון היה אומר על הקשר בין חומר וצורה? אצל אפלטון יש דיכוטומיה (אבחנה ברורה) בין ההיבט החומרי להיבט הרוחני האידיאי. בגלל זה אצל אפלטון יש אבחנה בין גוף לנפש.
אריסטו קושר בין החומר לצורה. הוא משווה שעווה לבין סימן שמוטבע בה, ומבחינתו עם התפרקות החומר, מתפרקת הצורה. כלומר זה ביחד.
הקשר בין תכלית, צורה וטבע – מה ההבדל בין תכלית וצורה? אריסטו קושר בין שלושת המושגים: תכלית, צורה וטבע.
מבחינתו טבע הדבר, של כל דבר, נקבע עפ"י תכליתו. הצורה של האדם, המהות שלו, היא היותו יצור מוסרי ושכלי. אריסטו הוא ביולוג, בין היתר, והוא עושה אבחנה בין "סוג" כמו למשל – "בעלי חיים" ובתוכו יש מינים שונים- כמו "בני האדם". מי קבע את המינים? הטבע. לכל אחד מהמינים יש מהות פנימית משלו. הטבע של האדם זה המהות שלו. טבע האדם הוא בהיותו מוסרי ושכלי.
איך זה קשור לתכלית? יש לאדם תכלית לממש את השכליות והמוסר שלו. תכלית זה מימוש הצורה. אם תממש את הטבע שלך, תממש את הצורה שלך. הצורה היא המהות.
אריסטו רואה את הטבע כנקודת המוצא לסדר הדברים הנכון. (הטבע הוא האמת, הוא הדבר הנכון). הטבע יצר נגיד בעלי חיים שונים (הסוג) ובין בעלי החיים הטבע יצר מינים שונים. מפה אריסטו מסיק שיש הבדל מהותי בין המינים השונים, דהיינו, לכל מין יש "צורה" משלו. ההנחה היא שכל ישות בעולם, כל מין, נוצרה לממש תכלית מסוימת שהיא טיבעה. התכלית זה הטבע שלה. מאחר שמה שמבחין את האדם כמין משאר מיני בעלי-החיים זה השכליות והמוסריות שבו, המסקנה שמימוש המהות (הצורה), כלומר תכליתו של האדם, היא שלמותו המוסרית והשכלית.

דמיון בין אריסטו ואפלטון בעקרונות היסוד-
ראינו את ההבדל בין אפלטון לאריסטו. אך למרות ההבדלים הללו בין אפלטון לאריסטו, הם חולקים נקודות דמיון בעקרונות היסוד בהגותם.
1. האדם הוא יצור מדיני מטבעו.
2. המדינה היא ישות טבעית – היא נוצרה עם מכלול תופעות הטבע. המדינה היא טבעית במהותה. כמו שאלוהים יצר זברות, הוא יצר גם עדר זברות. הזברות לא התקבצו בצורה מלאכותית.
3. שאלות המוסר והמדינה קשורות זו בזו ומימוש האדם מבחינה רוחנית ייתכן רק במסגרת מדינית.

שאלת מבחן-
בספר, עמוד 4:
"… ואף שאריסטו נטה להדגיש התנסות ממשית או תצפית אמפירית יותר מאפלטון, בסופו של דבר היו הנחותיו הבסיסיות דומות מאוד לאלה של קודמו….."
איך היינו מסבירים את המשפט הזה? מה קושר בין אריסטו לאפלטון בהנחות היסוד שלהם למרות שהאחר הוא נורמטיבי והאחר הוא אמפירי?