יחסי לאה ומר מינץ מעוצבים כקרובים פיזית אבל רחוקים רגשית. הפתיחה של היצירה מתארת רק בית עצוב וחולה בלי טיפה של שמחה "דומם עמד ביתנו ביגונו, דלתיו לזר לא נפתחו" (בדמי ימיה, עגנון 5:1998). העבר מתואר כעבר פורה ובעל משמעות מר מינץ היה סוחר קטניות, והוא היה מרבה בנסיעות לאשכנז על מנת לנהל משא ומתן עם בני בריתו, אך הפעם בגלל מחלתה של לאה הוא המעיט בנסיעותיו ומרבה להיות לצידה של לאה. לאה מעוצבת כאישה חולה לבושה לבנים, מדמה תכריכים של מוות ושל חולי, עצובה מאוד ולמרות שבעלה מר מינץ כבר לא נעדר מהבית בשל ענייני עבודה, ומרבה להיות איתה היא עדיין לא מצליחה להתגבר על שברון הלב שלה ונתקפת געגועים לאהובה עקביה מזל. לאה לפני מותה נפרדת בנשיקה ממר מינץ ומפצירה בו ללכת לאכול, היא כן דאגה לו כמו שאם דואגת לצרכי ילדיה אבל היא לא דאגה לו מפאת אהבתה אליו, הוא לעומת זאת לא היה מוכן לסור ממיטתה ולא רצה ללכת לאכול כי לא רצה שתישאר לבד, מר מינץ מאוד אהב את לאה למרות ועל אף שידע שהלב שלה שייך לאחר. השניים אמנם נמצאים יחד בנוכחותם אבל לאה מרוחקת ממר מינץ מהבחינה הרגשית על אף ניסיונות ההתקרבות של מר מינץ דבר לא מדיר אותה מיגונה, גם לא ביתה היחידה.
לכל אורך היצירה מר מינץ מנסה להתחקות אחר ליבה של לאה, גם לאחר מותה מבקש העתקים מהכתבים של עקביה מזל כדי לנסות לשמר את זיכרונה גם אם זה זיכרון של אהובתו עם אהוב אחר, הוא כל הזמן עוסק בלכפר על אי מימוש לאה ומזל כזוג אידאלי מיועד, והוא עושה זאת על ידי ניסיון לשכתב את המציאות בהיעדר לאה.