תקציר ועדת דברת התכנסה כדי לבצע בחינה מקיפה של מערכת החינוך במדינת ישראל ולהמליץ על תוכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית – וכן על התוויית דרך ליישומה. כמעט ולא נמצא חוקרי חינוך של יחזיקו בדעה שהקריסה במערכת החיוך מחייבת רפורמה. תכנון בחינוך הינו תהליך מורכב ובעייתי מסיבות רבות ביניהן: לבעיות חברתיות אין תחום ברור ומוגדר, סביב בעיות חברתיות יש שרשראות ארוכות של סיבה ותוצאה, אין מבחן מיידי לבחינת הפתרון מאחר ויש גלי השפעות בפרק זמן ממושך, למתכנן אין אפשרות לעשות ניסוי וטעייה בשל ההשלכות שיכולות להיות הרסניות (Rittel.
H & Webber. M; 1973).
יציאתה של הרפורמה לדרך הייתה מלווה, מן ההתחלה, בקשיים גדולים בגלל התנגדות למהותה ולדרכי ביצועה מצד גורמים שונים, מהם ענייניים ומהם בעלי אינטרסים סקטוריאליים.
כתוצאה מלחצים אלה, הרפורמה לא בוצעה במלואה עד עצם היום הזה, ובציבור הרחב, כמו גם בקרב אנשי חינוך, רווחה הדעה שהרפורמה נכשלה וכן האינטגרציה החברתית.
למרות כל הקשיים רפורמת דברת יצאה לדרך כבר בשנת הלימודים הנוכחית. בעבודה זו אנסה לבחון את עבודת וועדת דברת באספקט הארגוני – תכנוני. בפרק הראשון של העבודה אבדוק את הגישה החינוכית שעמדה לנגד כותבי הדו"ח. בפרק השני אסקור בקצרה תיאוריות תכנון לעתיד את שיטות הדלפי, הסנריו והאקסטרפולציה ואבדוק האם ואיך פעלה הוועדה בהתאם לשיטות אלו. הפרק השלישי עוסק בתיאוריות של תהליך קבלת ההחלטות והאם הוועדה פעלה לפי שיטה זו או אחרת. תהליך התכנון כולל מספר שלבים אותם יש לעבור כדי להגיע לתכנון נכון ויעיל, בפרק הרביעי אדון בסוגיה זו כנגד עבודת וועדת דברת. שני נושאים שהיו לשיח ציבורי רחב בנוגע לוועדת דברת הם ההידברות עם אנשי החינוך מול החקיקה והנושא השני הינו התקציב ליישום המלצות הדו"ח. שני הפרקים האחרונים בעבודתי עוסקים בנושאים אלו. על דרך פעולת וועדת דברת ועל תכניי ההמלצות למדתי מהדו"ח של התכנית הלאומית לקידום החינוך בישראל, אך בראש ובראשונה מדברי הרב שי פירון חבר בוועדת דברת, אשר נעתר לבקשתי לערוך עימו ראיון וכאן המקום להביע את תודתי לו.