עבודה בתיאוריה: ריאליזם בקולנוע ("החיים על פי אגפא",  אסי דיין, 1992) בשנת 1992 כשיצא לאקרנים החיים על-פי אגפא כבר שררה בארץ אינתיפאדה במשך יותר מחמש שנים. האזרחים היו רוויי סבל, פחד וחרדה, והחברה כולה הייתה על סף פיצול, עת התגברו מחלוקות באשר לצדקת המצב ותחושות "עורף" מול "חזית" – האזרחים מול החיילים. מצד אחד, כולם סובלים מנחת זרועו של המצב, ומצד שני – חלק גדול באוכלוסייה "מרותק" למשימות בטחוניות בעוד חלק אחר "ממשיך בשגרת חייו". קשה להתעלם מההרגשה לפיה יוצר הסרט, אסי דיין, רצה לנפץ בסרט את ההפרדה בין החזיתות, ולשבור את כל המיתוסים: של התל-אביבי הבליין ושל החייל האבירי. להדגיש שהמצב הורס כל חלקה טובה בלי יוצאי דופן.
על אף שאין בסרט אזכורים ממשיים לאינתיפאדה (למעט כותרת עיתון יחידה) הרי שלא ניתן להתכחש לעובדה שהוא נוצר ויצא בעת שכזו, וכפי שטען קרקאוור (Kracauer) בספרו, הרי שאמנות הקולנוע, יותר מכל מדיה אחרת, משקפת נאמנה את מצבה הפסיכולוגי של אומה וחברה (Kracauer, 5). לפיכך, ניתן לשאוב מהביקורת בסרט חלק מהלכי הרוח שהיו תקפים אז בחברה הישראלית, ואולי תקפים היום, בעיקר כלפי השלטונות, המואשמים במידת מה במצב המדיני-בטחוני, המשליך על המצב החברתי. בנוסף, בתקופה שבה עומד הסכסוך הישראלי-ערבי ביתר שאת בראש סדר היום הלאומי, ניכר כי הסרט נוקט עמדה כלפי הצדדים בסכסוך: הערבים – קורבנות תמימים; הישראלים – כובשים אכזריים, גסים ולא-אנושיים.