במאה ה-19 ארץ ישראל הייתה ארץ ענייה ומפגרת. תשתיתה הכלכלית הייתה מעורערת, שירותיה היו דלים ודרכיה היו מעטות ומשובשות. אוכלוסייתה המדולדלת התרכזה בעיקר בכפרים ובעיירות, ומרביתה עסקה בחקלאות. מצבו של הפלאח היה שונה אך במעט מהאיכר – הצמית באירופה של ימי הביניים. הוא היה כפוף לתקיפים למיניהם, כגון השיח'ים וגובי המיסים, שניצלו את מצבם לשם גביית הון ורכוש קרקעי. שטחים נרחבים בארץ ישראל לא היו מעובדים בתקופת השלטון העות'מאני. חוסר ביטחון שרר בכל, ושבטי בדווים שפשטו על יישובי הקבע באין מפריע, גרמו לכך שהפלאחים עיבדו רק את האדמות הקרובות ביותר ליישוביהם, והשטחים המרוחקים הפכו לשדות בור או לאדמות מרעה.
החקלאות המסורתית התבססה על כוח עבודה של אדם ובהמה, והרמה הטכנולוגית הנמוכה מנעה מהאיכר לפתח את משקו. עד למחצית המאה ה-19 כמעט שלא חלו שינויים בחקלאות בארץ ישראל. פעמי הזמן החדשים החלו נותנים אותותיהם משנות החמישים, עם גל ההתיישבות של העדות הנוצריות, כגון הטמפלרים הגרמנים, המתיישבים האמריקאים, ולצידם – העלייה וההתיישבות היהודית.
תמורות אלו הביאו לאימוץ שיטות חקלאיות מתקדמות ולטיפוח גידולים חדשים. תהליך זה, שהיה איטי בתחילתו, הביא אט אט לשינוי במבנה המשק החקלאי – תוך מעבר מחקלאות קיום לחקלאות המבוססת על שיווק ורווח.
בשינויים שחלו בחקלאות בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19, עבודה זו שמה לה דגש להתמקד. העבודה מעוניינת לבחון את אותם שינויים, תוך כדי התמקדות בתמורה העיקרית שחלה בחקלאות הארץ ישראלית בתקופה הנדונה – המעבר מהחקלאות הקיומית לחקלאות השיווקית. לשם כך, העבודה תיבחן תמורה זו, תוך התמקדות בארבעה תחומים עיקריים, שיש בהם משום להסביר את התמורה שהתחוללה. ארבעת התחומים הם: סוג הגידולים החקלאיים, ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום החקלאות, ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל ומעורבות השלטון העות'מאני בחקלאות. בחינת תחומים אלו תאפשר לבחון את השינויים שהתחוללו על פני מפת החקלאות הארץ ישראלית, את האופנים בהם שינויים אלו באו לידי ביטוי על פני השטח ואת הסיבות והגורמים שהביאו לעצם התרחשותם של שינויים אלו.