מבוא
הדת הדרוזית היא דת עולמית – אוניברסאלית, עצמאית. הייחוד (המונותיאיזם) הוא הציר המרכזי של הדת, ולכן היא נחשבת לדת המונותיאיסטית הרביעית שצמחה במזרח התיכון, לאחר היהדות, הנצרות והאסלאם. המקורות ההיסטוריים מלמדים כי הדת הדרוזית נוסדה במאה – 11 בתקופת הח'ליפה הפאטמי, אל-חאכם באמר אללה, במצרים. על פי מקורות אלו, הדרוזים רואים באל-חאכם את מייסד דתם והאחראי על התפשטותה, זאת באמצעותם של מספר מפיצים אשר מונו לצורך הבאת בשורת הדת החדשה, לחלקים נרחבים במזרח התיכון. מספר שנים לאחר ייסוד הדת, אל-חאכם נפטר ומפיצי הדת העיקריים נעלמו. כתוצאה מכך, הנהגת העדה נמסרה בידיו של אחד החשובים במפיצי הדת – אבו אלחסן בהאא, שהעתיק את מרכז פעילותו ממצרים לוואדי אלתים שבלבנון, וכן לסוריה ולצפון ארץ ישראל. מכאן והילך החל תהליך התיישבות בני העדה הדרוזית בארץ ישראל.
את תהליך התיישבות הדרוזים בארץ ישראל ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות: התקופה הראשונה היא תקופת ייסוד הדת, בין השנים 1017
ל-1046. בתקופה זו הפצת הדת הגיעה גם ליושבים בתחומי ארץ ישראל, אשר חלקם בחרו לאמץ דת זו. בנוסף על כך, עם העתקת מרכז הפעילות של הדת ממצרים, אחוז מסוים ממאמצי הדת החדשים, קבע את מקום מושבו בארץ ישראל. התקופה השנייה היא תקופת שלטון אמירי הדרוזים מבית מען על צפון ארץ ישראל, שנמשכה כ-150 שנה, מאמצע המאה ה-16 ועד סוף המאה ה-17. בתקופה זו נוסדו יישובים דרוזיים בצפון הארץ, והייתה תנועה של מהגרים ליישובים הדרוזיים הקיימים. התקופה השלישית היא התקופה שהחלה מסוף שלטון בית מען, ונמשכה עד למהלכה של המאה ה-20 (תקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל). בתקופה זו התרחשו גלי הגירה רבים ליישובים הדרוזיים הקיימים, והוקמו יישובים נוספים.
עבודה זו תעסוק בנקודת זמן ספציפית במהלך התקופה השלישית של התיישבות הדרוזים בארץ ישראל. מדובר בתקופת העלייה השנייה, בין השנים
1 882 ל-1914. בהקשר לתקופה זו, חובה לציין כי הספרות הקיימת מצביעה על כך כי אין בנמצא מקורות מהימנים לתולדות הדרוזים בארץ ישראל תחת השלטון העות'מאני, משילוב של מספר סיבות: ההתמקדות בלבנון כמרכז הדרוזים, אי ההכרה של השלטון העות'מאני בדרוזים כעדה נפרדת (כתוצאה מכך במסמכים העות'מאנים אין אזכור של הדרוזים) ועקרון התקיה – הסוואת הדת. למרות מגבלת המחסור במקורות, הרי שהספרות הקיימת ניסתה לבחון את התיישבות הדרוזים בארץ ישראל לאורך כל תקופת השלטון העות'מאני, וסיפקה מידע, נתונים והבנות, אודות מאפייני התיישבות זו. העבודה תבחן את המוצג בספרות המדוברת, תוך ניסיון למקד את הדברים המוצגים לסוף המאה ה-19
וראשית המאה ה-20, תקופת העלייה השנייה.
בחינת מאפייני ההתיישבות הדרוזית בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה, תבוצע במספר שלבים. ראשית, העבודה תציג באופן כללי את מוצאה של הדת הדרוזית במאה ה-11, כשלאחר מכן יוצגו עיקרי הדת המנחים את הדרוזים. עיקרים אלו רלוונטיים ובעלי משמעות לכל מהלך קיומה של ההתיישבות הדרוזית, כולל תקופת העלייה השנייה. שנית, תבוצע בחינה של ראשית ההתיישבות הדרוזית בארץ ישראל, תוך הבנת הסיבות והגורמים שהניעו התיישבות זו, ובחינת מאפייניה. בהמשך שלב זה תתבצע בחינה של ההתיישבות בתקופת העלייה השנייה, תוך הצגת היישובים הדרוזיים הקיימים בתקופה זו, על מאפייניהם. שלישית, תבוצע בחינה של מערכת היחסים של הדרוזים עם השלטון העות'מאני לאורך השנים, עד להכרת השלטון בדרוזים כעדה עצמאית. בחלק זה תוצג גם התייחסות ליחסים שהתפתחו בארץ ישראל בין העדה הדרוזית ליהודים יושבי הארץ.
לבסוף, תוצג התייחסות לעדה הדרוזית ולמאפייניה, תוך התמקדות בהנהגת העדה, לחשיבות המשפחה בעדה, לאירועים המרכזיים במסגרתה, לכלכלת העדה ולחינוך במסגרתה. כאמור, לאור המגבלות במקורות הקיימים בנדון, יש להדגיש כי חלק ניכר מן הדברים המוצגים בעבודה זו, רלוונטיים לכלל תקופת השלטון העות'מאני, אם כי נעשה ניסיון, למקד את הדברים בתקופת העלייה השנייה.