מבוא
נקודת המפנה החשובה בסכסוך הישראלי-ערבי היא הקמת מדינת ישראל ב-1948, והפיכת הסכסוך שהתנהל עד אז בין העדה הערבית לעדה היהודית בארץ-ישראל, לסכסוך בין מדינות לאום ריבוניות. מדינות ערב לא השלימו עם הקמת מדינת ישראל, ומיד עם הקמתה פלשו צבאותיהן לישראל במגמה לחסל את המדינה היהודית, במסגרתה של מלחמת השחרור (ספרן, 1969: 22-21).
אף כי מדינת ישראל יצאה ממלחמת השחרור כשידה על העליונה, השאירה הדרך שבה החלה מלחמה זו רושם בל-יימחה על המחשבה המדינית-אסטרטגית של קברניטי המדינה. בהעדר הסכמי שלום נותרה האפשרות של מלחמה נוספת ריאלית ומיידית. קברניטי המדינה סברו שבזמן שיעבור, עד למתקפה הבאה כנגד מדינת ישראל, מדינות ערב תתאמצנה לאסוף כוח לקראת הסיבוב הבא על ידי שיקום עוצמתן הצבאית וחיזוק אחדותן המדינית מחד, ועל ידי החלשת מדינת ישראל באמצעות חרם כלכלי, לחץ מדיני, הטרדה מתמדת של לוחמה זעירה לאורך הגבולות ולוחמה פסיכולוגית מאידך. התחושה בקרב קברניטי המדינה, שהסכמי שביתת הנשק (שנחתמו לאחר מלחמת השחרור) לא היו תקופת מעבר בדרך לשלום, אלא הפוגה בין מלחמה למלחמה, לא הייתה מבוססת על הערכות כלליות בלבד. תחושה זו התחדדה והחריפה עקב הצטברות צעדים מדיניים, צבאיים וכלכליים מצד מדינות ערב והליגה הערבית. לנוכח מצב זה התגבשה "תורה שבעל-פה" בדבר שינויים בסטטוס-קוו המדיני, הצבאי, הכלכלי, הפסיכולוגי ועל כן האסטרטגי, שאל לה למדינת ישראל להסכים עימם: הצטיידות צבאית של מדינות ערב, פגיעה בחופש השיט, פעולות טרור וחבלה, ועוד.
השאלה העיקרית הייתה, כיצד להגיב על מעשים אלה. האם להכריז עליהם בפומבי כעילה למלחמה? לסמנם באורח עמום ומחייב פחות כקווים אדומים? למצות דרכי פעולה מדיניות? ליזום פעולה צבאית? התגובה שעליה הוחלט היא שלא יהיה מנוס משימוש בכוח כדי לסכל את הפעולות העוינות של הערבים, או לפחות לגבות מחיר שירתיע את הערבים ממעשים כאלה בעתיד.
מבחינתה של מדינת ישראל, מדיניות הביטחון חייבת הייתה לכלול הרתעה גם מפני מלחמה כוללת, וגם מפעולות איבה עקיפות שפגיעתן המיידית מוגבלת, אך נזקן המצטבר עלול להיות חמור.
בתהליך של הלמידה וההסתגלות בין הסכמי שביתת הנשק למלחמת סיני, היה מקופל כלל אוניברסלי אשר ישוב ויבוא לידי ביטוי בהזדמנויות רבות בעתיד, והוא מתאים מן הסתם גם להתנהגותן של מדינות אחרות: הנכונות להגדיר קווים אדומים, וכל שכן להצהיר על עילות מפורשות למלחמה, עומדת ביחס ישר לנטייה ליזום מלחמה. ככל שנרתעים מהאפשרות של מלחמה כוללת, כך נוטים יותר שלא להגדיר קווים אדומים ועילות למלחמה. ולהפך, ככל שנכונים להשלים יותר עם הכורח שבמלחמה, שגובר הרצון מטעמי פנים או מחמת אמביציה אישית של קברניט זה או אחר ליזום מלחמה, כך תתחזק הנטייה להתרות בערבים באופן מפורש שלא ינקטו פעולות שונות שמטרתן שינוי הסטטוס-קוו האזורי לטובתן, ולרעתה של מדינת ישראל (יניב, 1994: 52-51).
בשנות ה-50 ניתן למצוא מספר קווים אדומים שהיו רלוונטיים למדינת ישראל. ראשית חופש השיט בים, כאשר הכוונה בעיקר למצרי טיראן, ובמידה מסוימת גם לתעלת סואץ. שנית, קו פורמלי ומשותף:
הסכמי שביתת הנשק של 1949, כשבמסגרתו של קו זה נכללים גם מעשי טרור וחבלה. שלישית, ביטחון מקורות המים בצפון, ורביעית, מאזן כוחות מבחינה כמותית ואיכותית.
באוקטובר 1956, פרצה מלחמת סיני. על מנת שמלחמה זו תפרוץ, אחד מן הקווים האדומים הנ"ל, או שילוב של מספר מהם, היה צריך להיחצות ולהפוך להיות עילה למלחמה. ובכך עבודה זו תעסוק. העבודה תנסה להתמודד עם השאלה: מה היו הגורמים שהביאו את מדינת ישראל לצאת למלחמת סיני? בהמשך לכך, ולאור העובדה שבתקופה זו היו קיימים ארבעה קווים אדומים, העבודה תנסה לבדוק חציית איזה קו אדום, או שילוב של מספר קווים אדומים, היוותה את העילה לפרוץ מלחמת סיני? נקודה חשובה שיש לקחת בחשבון, בהקשר לשאלה זו, היא הנקודה שחציית קו אדום אינה הופכת בהכרח לעילת מלחמה. ישנם מקרים בהם למרות חציית קו אדום כלשהו, הצד שהציב או הגדיר את אותו קו אדום, נמנע מלצאת למלחמה משיקולים שונים.
בנוגע לקשר זה(או העדר הקשר), שבין קווים אדומים ועילות למלחמה, ארחיב בחלק התיאורטי.
לשם כך העבודה תחולק לשני חלקים עיקריים. החלק הראשון יהיה החלק התיאורטי של עבודה זו, ובמסגרתו יוגדרו כל הכלים התיאורטיים בהם הולך להתבצע שימוש, במהלכה של עבודה זו. מדובר במושגי הביטחון הלאומי, הקווים האדומים, העילות למלחמה, ההרתעה והטרור. לאחר מכן, בחלק השני והמרכזי של עבודה זו, תבוצע בחינה של כל אחד מן ארבעת הקווים האדומים שהיו קיימים בשנות ה-50, ואת מידת השפעתו על קבלת ההחלטה לצאת למלחמת סיני. ארבעת קווים אדומים אלו ימוינו על פי מידת השפעתם על קבלת ההחלטה לצאת למלחמת סיני, מהקו בעל ההשפעה הנמוכה יותר, ועד לקו בעל מידת ההשפעה הגדולה יותר, אודות קבלת ההחלטה לצאת למלחמת סיני.