הקולנוע אף פעם לא היה אילם. היו שלושה מרכבים מרכזיים לסאונד: צלילים מוקלטים מהמציאות (אפקטים), צלילים מומצאים (מוזיקה) ומילים:
בכל אולמות הקולנוע היתה מוזיקה. בחלק מהאולמות היו תזמורות. היו אפקטים קוליים אשר בוצעו ע"י אנשים מאחורי המסך ובנוסף, המוזיקאים יצרו אפקטים מדי פעם, לדוגמה: ירייה ע"י צלילי הפסנתר. בקולנוע היו נשמעות מילים ע"י אנשים שעמדו מאחורי המסך ודיבבו את הסרט. לאחר מכן אנשים אלו הוחלפו בכותרות.
היכולת ליצור סאונד היתה קיימת. רוב ההמצאות שהובילו ליצירת סרטים מדברים הומצאו עד לשנת 1913 וההמצאה החשובה ביותר היתה פס קול על הפילם (1910).  אבל היתה בעיה גדולה שמנעה את ההקרנות בקולנוע והיא בעיית ההגברה (אמפליפיקציה).
בעיה זו נפתרה בשנת 1922/3 ע"י דה פורסט.
לאחר שהופיעה אפשרות להכניס קול בסרטים הקהל לא רוצה יותר את הסרטים האילמים ולכן הוצבו בפני מפיקי הקולנוע שלוש בעיות עיקריות אמנותית, טכנית ומסחרית:
אמנותית – במשך השנים הקודמים מצלמה היתה חלק בלתי נפרד מן העלילה המוסרטת ועם הופעתו של הקול היא נהפכה לדוממת אשר צילמה שוטים סטטיים וחסרי הבעה והדיאלוגים היו איומים ואיטיים.
חיתוכי עריכה היו נדירים ורוב השוטים היו ארוכים ומשעממים.
טכניות – היתה בעיה בתפעול מכשירים טכניים ואם לדייק הקושי להשתיק את זמזומי המצלמה ולהקליט באמצעות מיקרופון  נייד בודד. לשם כך, היה צורך לבנות אולפנים אטומים מסאונד חיצוני וגם להשתיק אותו מבפנים. כדי להחליש את רעש המצלמה מיקמו אותה בתא זכוכית כבד שמנע ממנה כול תזוזה וכתוצאה מכך השפיע על ביום, צילום ומינימום עריכה.
מסחרי – הציוד הקולי החדש, בניית אולמות הקלטה והסבת אולמות הקולנוע לסאונד דרשו הון עתק של כסף. זה מה שחייב את האולפנים ומפיקים לקחת הלוואות מן הבנקים וכך ענף הסרטים הפך להיות תחת חסות. היו יחסי גומלין תלותיים בין חברות הסרטים והבנקים הגדולים בארה"ב נמשכים אפילו עד עכשיו.
לסיכום, אם להסתכל בצורה כללית על השינוי שהקול הכניס באותה תקופה לתעשיית הקולנוע הוא לא היה חיובי במיוחד. חברות הפקה ובמאים נתקלו לא במעט בבעיות טכניות, אומנותיות ומסחריות מה שהפך את הקולנוע של אותה תקופה לקולנוע דל, ללא תנועת מצלמה עם תמונות סטטיות. רוב הצילומים היו ע"י שוטים פרונטאליים במדיום שוט כי יותר מזה לא היה ניתן לקלוט את הקול.
ביום היה תיאטרלי ולא קולנועי המהווה דיאלוגים ארוכים ואיטיים שנעשו ע"י שחקנים חדשים שידעו לעבוד עם דיאלוג על הבמה ואלו שלא היו שייכים לתקופה של קולנוע האילם הצטרכו לפרוש.