חלק א: קטעי תיעוד של חוויות אישיות בזיקה לעקרונות חינוכיים שפת סימנים שונה מארץ לארץ          לפני כשנתיים טסתי לביקור משפחתי בארצות הברית. במהלך הטיול שנערך, החלטנו לעצור בפארק גדול ולעשות פיקניק ("על האש"). כעבור שעה, הגיעה בחורה בשנות ה- 20 לחייה ושאלה אותי שאלה. הבטתי בה וביקשתי ממנה שתחזור שוב על הדברים משום שלא ממש הבנתי את שאמרה. תוך כדי חזרתה על הדברים, הבחנתי כי יש לה מכשיר שמיעה באוזניה. נגעתי בכתפה ואמרתי לה שאני יודעת את שפת הסימנים. הבחורה שמחה מאוד ושוב חזרה על הדברים בליווי הידיים (שפת הסימנים). אך לצערי, שוב התקשיתי להבין אותה. הרגשתי בלבול ותסכול רב. לפתע ילד קטן הגיע מהאזור בו התמקמה משפחתה של הבחורה וביקש מעט מלח.
כמובן, נתתי לילד את המלחייה של משפחתי והתנצלתי בפניה של הבחורה שהתנהגה בסבלנות והקרינה רוגע. הבחורה חייכה, החזיקה את ידו של הילד ושניהם הסתובבו והתחילו לצעוד אל עבר משפחתם.
הנושא הטריד אותי מאוד ובערב, יצרתי קשר עם חברתי לעבודה ושאלתי אותה איך יתכן שלא הבנתי את שפת הסימנים של הבחורה? חברתי גיחכה מעט ואז הסבירה לי ששפת הסימנים הינה שפה מובחנת מהשפה המדוברת, ובעלת מבנה שונה ממדינה למדינה. משמע – שפת הסימנים הישראלית (שס"י, ISL בלעז) היא שפה שונה לחלוטין משפת סימנים אנגלית-אמריקאית ASL)), וזו שונה משפת סימנים אנגלית-בריטית (BSL). כשם שיש מגוון גדול של שפות מדוברות, כך יש מגוון גדול של שפות סימנים שמשתנות ממדינה למדינה, מאזור לאזור ובמקרים מסוימים גם מעיר לעיר.
את הקטע קישרתי לעיקרון מספר 3: " כל שולחן פעילות הוא בעל ייחודיות, נבדלות וקביעות".
לשפת הסימנים ייחודיות ונבדלות – חבל שלא ידעתי זאת…