הקדמה "אירופה אינה יכולה להרשות לחברות שבה להיות מפולגות לפי קווים מגדירים אתניים או דתיים. התקפות פיזיות ומילוליות הנובעות משנאה דתית או גזענית הן שערורייה ועל כל המנהיגים הפוליטיים מוטלת האחריות להילחם בהן".
אלו הן דברי הנציבה אנה דיאמנטופולו, אשר יזמה בשנת
2 003 שורה של דיונים אירופיים במתכונת שולחן עגול בנושא המלחמה באנטישמיות ובאיסלאמופוביה. הדיון הראשון בנושא אנטישמיות שנערך ב-5 לדצמבר אותה שנה, התמקד בשאלה כיצד יש להגדיר אנטישמיות בהקשר המודרני, בשאלת דפוסי האלימות או השינויים בתפיסות שנצפו והסיבות להם, בניתוח המצבים השונים במדינות החברות ולאחר מכן בחינת דרכים מומלצות להתמודד עם הבעיה ומידת אחריותה של החברה האזרחית, ובכלל זה קהילות דתיות. היוזמה המתוארת לעיל, הינה רק נדבך אחד משורה של פעולות וצעדים שנקט האיחוד האירופי בשנים האחרונות בכדי למגר את תופעת האנטישמיות.  האנטישמיות נמצאת במגמת עלייה בשנים האחרונות במדינות המרכזיות באיחוד האירופי. המעשים האנטישמיים נעים משליחת מכתב בעל תוכן אנטישמי לבניין הקהילה היהודית בוינה ועד תקיפה פיזית של ארבעה תלמידים יהודים ליד הבית ספר היהודי באנטוורפן, בלגיה, כאשר אחד מן התלמידים נדקר ונפצע קשה.  עם התגברות התופעה והחרפת המעשים, מדינות אירופה עצמן לא נשארו אדישות ומגלות מודעות ונכונות למגר את התופעה.  בעבודה זו נבחן את האנטישמיות בצורתה החדשה כפי  שקיימת באירופה החל משלהי סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית, כיצד מתמודדות המדינות המרכזיות באירופה כל אחת בפני עצמה עם המצב, וכיצד פועל האיחוד האירופי בנידון. בהקשר זה ננסה לבחון איזה טיפול יותר יעיל והאם יכול בכלל האיחוד לגרום לירידת מקרי האנטישמיות או שמא הדבר תלוי בעיקר בפעולות של המדינות עצמן.