תקציר זהו, בקצירת האומר, תקציר עבודתי שהוגשה במסגרת הסמינריון יסוד האשמה במשפט הפלילי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. על הכנת העבודה עמלתי חודשים רבים והיא מבוססת על מעל ל- 100 מקורות ביבליוגרפיים מהמשפט הישראלי והמשווה. ציון העבודה שהתקבל היה: 95.
בעבודה זו דנתי באספקטים שונים של הגנת הטעות בדין, כסייג לאחריות פלילית. בתחילה, התמקדתי בהיבט הצר והבלתי מפותח של ההגנה: הצגתי את הגלגול ההיסטורי של הכלל הפוזיטיבי בדין הישראלי (פרק א' לעבודה) ועמדתי על האבחנה הקרדינלית בין טעות בדין וטעות בעובדה (פרק ב' לעבודה). לאור הרציונלים המגוונים כבדי-המשקל (שהוצגו בפרק ג' לעבודה), הראיתי מדוע במשפט המודרני התעורר צורך עז בשינוי ההסדר הישן- הסדר אשר קבע חזקה חלוטה בדבר ידיעה והבנה של הדין, כך ששום טעות בו לא פטרה מאחריות פלילית. הראיתי כי הרציונל המרכזי והבסיסי ביותר שעורר את הצורך בשינוי ההסדר הישן, הוא רציונל הצדק וההגינות. רציונל, המבוסס באופן ישיר על דרגת אשמתו של הנאשם.
אי-הצדק הבולט שנגרם לנאשם המורשע בדין פלילי, בהיעדר אשמה מוסרית במעשיו, ערער את אושיות מערכת דיני העונשין- מערכת החייבת להיות מושתת על כללי צדק והגינות. נקודת שיווי המשקל, המאזנת אל-נכון את השיקולים המנוגדים, נמצאה והוצעה על-ידי מלומדים לקראת תיקונו של הדין הפוזיטיבי. המחוקק הישראלי השכיל לאמץ הצעה זו על-ידי הוספת סייג לכלל הישן והנוקשה. עתה, נמצא פתח הצלה לנאשמים אשר ביצעו עבירה פלילית (על יסודותיה העובדתיים והנפשיים) מתוך טעות בדין אשר הייתה בלתי נמנעת באורח סביר.
הוספת דרישה עמומה זו, העניקה לפסיקה את מנת הגמישות הנדרשת מחד, לזכות נאשמים אשר במעשיהם לא דבק רבב- שפעלו בחוסר אשמה, ומאידך, לדחות טענותיהם של אלו אשר ראוי להרשיעם- דבקה בהם אשמה מוסרית.
התפתחות זו בהסדר המשפטי בישראל, היוותה מצע להמשך פיתוח ושכלול הדין הרצוי. בחלק השני לעבודה, דנתי בפיתוח של אחד הגורמים שבאפשרותו לגרום לטעות הנאשם להיות בלתי נמנעת באורח סביר- דוקטרינת ההסתמכות על עצת עורך-דין. אף כאן, הראיתי כי הרציונל העיקרי הקורא לאימוץ הדוקטרינה נשען על תחושת הצדק וההגינות. אף כאן, נותרת מערכת המשפט בתחושה כי לא יהיה זה צודק להרשיע נאשם אשר אשמה מוסרית לא דבקה במעשיו. תחושה זו מבוססת על ההכרה בכך כי אשמה לא דבקה בנאשם אשר טעותו נגרמה כתוצאה מהסתמכות בתום-לב על עצת עורך-דין (ובתנאי שתעמוד בתנאים מסוימים, כפי שהצגתי בפרקים ד', ה' ו-ו' לעבודה זו).
ואכן, הראיתי כי דוקטרינת ההסתמכות היא יציר הפסיקה, והיא זו הנושאת בנטל עיצובה מתיק אחד למשנהו.
לא בכדי דנתי בהרחבה ברציונלים המעורבים העומדים ביסוד הדוקטרינה: כפי שציינתי, לא רק שזו נמצאת "בחיתוליה" במשפט הישראלי, אלא בימים אלו היא נמצאת בצומת פרשת דרכים מרכזי שעתיד לקבוע את עתידה לשבט או לחסד: יש שבית המשפט העליון יאמץ את שיטת השופט עדיאל בבית המשפט המחוזי, ובכך ירחיב את גבולות הדוקטרינה. יש שיאמץ את עמדת המדינה, ובכך יצמצם ויחמיר בקביעת הדרישות לקיומה. ויש כמובן, שבית המשפט העליון ינקוט בעמדה שונה. כך, למשל, יכול בית המשפט לאמץ בחלקה או במלואה את גישת המשפט האמריקאי (כפי שהצגתי בפרק ז' לעבודה זו) ולצמצם את הדוקטרינה רק למקרים בהם הסתמכות הנאשם נעשתה על עצת רשות רשמית. תהא עמדת בית המשפט העליון אשר תהא, הנני בטוח כי הרציונלים המעורבים שהצגתי בפרקים ג' ו-ה' לעבודה זו, יהוו שיקול מרכזי (שלא לומר עיקרי) שינחה את בית המשפט בדרך הראויה לעיצוב גבולותיה של דוקטרינת ההסתמכות.