תקציר עבודה זו נעשתה בשני מישורים: האחד- איסוף וסיכום הנתונים הקיימים בעבודות מחקר שנעשו בעבר, השני – הבאת מספר דוגמאות אשר ממחישות את צורתו של הקונפליקט הערבי ישראלי בספרי הלימוד. הדוגמאות נלקחו מספרי היסטוריה וכן מקראות מהעשורים הראשונים למדינת ישראל העימות בין מדינת ישראל למדינות ערב לא הסתיים במלחמת 1948, אלא אף החריף. בתוך העימות הזה נמצאים "ערביי ישראל" במצב לא טבעי. מצד אחד- הם חלק מהאומה הערבית ומצד שני הם אזרחי ישראל,שתי קטגוריות אלו עומדות בסתירה ובקונפליקט. ייחסה של מדינת ישראל אל קבוצת המיעוט החיה בתוכה בא לידי ביטוי בין היתר במערכת החינוך. מתוך עבודה זו אפשר ללמוד כי מדיניות מערכת החינוך, משקפת את המציאות המזרח תיכונית, המונעת בידי הקונפליקט בין ישראל למדינות ערב. ניתן לחלק את מדיניות מערכת החינוך בין השנים 1948 ועד 1984 למספר שלבים.
בשלב הראשון (שנות ה50-60): התעלמות מהלאומיות הערבית, הדגשה של הזיקה היהודית לארץ ישראל. העבודה מאששת את השערת המחקר כי בשנים הראשונות ישנה התעלמות מהנושא הערבי ומהקונפליקט כאילו אינו קיים. ישנו ניסיון להדגיש הקשר היהודי לארץ ישראל בהקשר היסטורי. הבסיס העיקרי המניע את מדיניות משרד החינוך ותוכניות לימוד ההיסטוריה, נישען על ההיסטוריוגרפיה הלאומית ציונית. בתקופה זו פועלים מספר היסטוריונים לאומיים, אשר מעצבים את הזיכרון הלאומי, ואת הזהות הלאומית של עם ישראל. בעשור הראשון אף נתמנה שר חינוך שהינו היסטוריון לאומי בכל רומח אבריו.
בהיסטוריוגרפיה שכזאת אין מקום ללאום הערבי, מאחר ואינו משרת את מטרתה- עיצוב הזיכרון. מבחינת העם הפלסטיני – אין עם כזה, גישה זו בולטת במיוחד לאור הצהרתה של גולדה מאיר בתום תקופה זו בשלב השני (שנות ה70 תחילת ה 80) : לימוד הקונפליקט הערבי ישראלי, כנושא חובה.
חינוך לסובלנות, חינוך להכרת צדקתו של המאבק היהודי. בשנים אלו המגע עם האוכלוסייה הפלסטינית הינו אינטנסיבי במיוחד מכמה סיבות: א) מלחמת ששת הימים (הצטרפות מיליוני פלסטינים לשטחי המדינה) ב) הקמת אשף והתגברות הפיגועים. ג) סיום הממשל הצבאי.
המגע בין הישראלי לעם הפלסטיני מתרחש החל מסוף שנות ה60 במישורים רבים- חיוביים ושליליים. ההתעלמות מהנושא הערבי, אשר הייתה קיימת בשני העשורים הראשונים למדינה איננה יכולה להמשיך במציאות הקיימת. ההתעלמות איננה משרתת את האינטרס הלאומי, היא יוצרת בורות, אי סובלנות שעלולים להביא לאלימות. בשלב הראשון החל מסוף שנות ה60 ותחילת ה70 רואים כי ישנו ניסיון להכניס למערכת החינוך את לימוד הקונפליקט הישראלי- ערבי. הנושא נלמד במטרה להשריש בתלמיד את ההכרה בצדקת המאבק היהודי בקונפליקט. ישנה התייחסות לצד הפלסטיני ואף הבאת מקורות ודברים של הצד הערבי, אך מטרתם אחת- הבהרת צדקתו של העם היהודי.
שלב שלישי ( אמצע שנות ה 80): תוכניות חינוך לדו- קיום. בתקופה זו ישנו שינוי דרסטי במדיניות המשרד, בכך שישנה הכרה כי הצורך לחינוך לדו קיום הינו צורך קיומי. בפברואר 1984 יוצאת לראשונה בחוזר מנכ"ל תוכנית (קווי יסוד לתוכנית), אשר מורה על "מהפכה" בלימוד נושא הסכסוך. קווי היסוד מכירים בעובדה כי תוכנית הלימוד הקיימת איננה מתאימה עוד למציאות הקונפליקט. ישנה הכרה כי יש צורך לחנך את הדור ליום שאחרי המלחמה. השלום עם מצרים, היחסים עם מרוקו והשקט עם מדינות ערב השכנות דורש רפורמה בגישת לימוד הנושא. החל מתקופה זו מתחילות להיבנות בשיתוף עם מכון ון ליר תוכניות דו קיום, והשתלמויות מורים בנושא.
תוכן עניינים
מבוא
-…3
הלאומיות הערבית בספרי הלימוד –…6
דה לגיטימציה –10 תוכניות הלימוד להיסטוריה -12
סיכום -..16
ביבליוגרפיה 18