"אלמנטרי, ווטסון יקירי!" כך נהג לומר שרלוק הולמס לעוזרו המסור ווטסון, שעה שעמד בפני פענוח של אירוע מסובך חמוש באינטואיציה חדה ובזכוכית מגדלת. כיום, עומדים לרשות זרועות אכיפת החוק אמצעים טכנולוגיים משוכללים בבואם לנתח את זירת האירוע, ניתוח האמור להתבסס בין היתר על עדויות ועל ראיות, חפציות ואחרות, אשר אמורות להוביל את חוקר הזירה למסקנה המתבקשת ממנו. בין הראיות הנסיבתיות שניתן למצוא בזירה, מוכרת ומפורסמת טביעת האצבעות, אשר גם אם היא אינה בלעדית בצורה אבסולוטית, מהווה היא ראיה בעלת משקל רב מאוד. הנחת ביהמ"ש שטביעת האצבעות היא טכנולוגיה שכבר הוכחה ומידת המהימנות והוודאות שלה ידועה במשך שנים רבות, ועל כן, הנטייה להסתמך על טביעות אצבעות כראיה, ואף כראיה יחידה, היא רבה. על כן, מעמדה של טביעת האצבע בבית-המשפט הוא איתן וחזק, ומרבית התיקים הפלילים (‎94%) שבהם טביעת האצבע מככבת כראיה, מסתיימים בהרשעתו של הנאשם.
בעבודה זו אסקור את התייחסות הפסיקה לטביעת האצבעות בהתייחס למאפיינים הדרושים על מנת שניתן יהיה להרשיע על פיה; אסקור את המאפיינים שתידרש התביעה להוכיח  בעודה מסתמכת על טביעת אצבעות כראיה במשפט בדין הישראלי לאור משפט השוואתי מקובל ועברי; ואטען כי ייתכן ויש מקום לבחון ביתר הקפדה את חלקם לאור ההסתמכות הכמעט אבסולוטית של ביהמ"ש על טביעת האצבעות.