קורות חייה רחל בלובשטיין סלע נולדה באימפריה הרוסית, בעיר סרטוב שעל גדות נהר הוולגה,      ב-1890. בתם האחת עשרה של איסר-לייב וסופיה בלובשטיין, ונכדה לרבה של קהילת יהודי קייב, הרב מנדלשטאם. בצעירותה עברו הוריה לפולטבה  שבאוקראינה, שם למדה בבית הספר היהודי ובגימנסיה כללית. בגיל 15 החלה לכתוב שירים ברוסית, בגיל 17 עברה לקייב ולמדה שם ציור.
ב-1909, בהיותה בת תשע עשרה סיירה בארץ, עם אחותה שושנה. השתיים אשר היו בדרכן לאיטליה, ללמוד שם אומנות ופילוסופיה, החליטו להישאר בארץ ולהשתלב בבנייתה.
הן התיישבו במושבה רחובות, ועבדו בפרדסי המושבה. באותה תקופה גם למדה רחל עברית.
רחל רצתה לעסוק בחקלאות, ולכן עברה ל"חוות הפועלות" הלימודית במושבה כנרת, שם נפגשה עם אהרון דוד גורדון מנהיג רוחני, אידיאולוג ואיש מופת, ממנהיגיה של הציונות המעשית, וממייסדיה של תנועת "דת העבודה" שהשפיע עליה רבות, ולאות תודה הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה בלשון העברית – "הלך נפש". שם גם הכירה את זלמן רובשוב, מי שלימים נודע כזלמן שז"ר והיה לנשיא המדינה השלישי, וקשר רומנטי נוצר ביניהם. אף לו הקדישה כמה משיריה, כמו "גן נעול".
ב-1913
עזבה את הארץ כדי להמשיך ולהשתלם במקצוע החקלאות, ועברה ללמוד את מקצוע האגרונומיה באוניברסיטת טולוז בצרפת.
עם סיום לימודיה התעכבה מלשוב ארצה בשל מלחמת העולם הראשונה, ובינתיים שבה לרוסיה ועסקה שם בהוראת ילדי פליטים יהודים.
ב-1919 חזרה ארצה באוניה רוסלאן, יחד עם אנשים שלימים יהיו בצמרת ההנהגה והתרבות בארץ כגון פרופ' יוסף קלוזנר שהיה חבר בתנועה הרוויזיוניסטית ומועמד מטעמה לכהונת נשיא המדינה ב-1952, ערך את עיתון השילוח בשנים 1903-1927 וספרים רבים. לקלוזנר היה תפקיד פעיל בתחיית הלשון העברית, הוא חידש מילים כמו "עיפרון", "ירחון" ו"חולצה" (קבוצה זו פתחה את מה שיכונה לאחר מכן "העלייה השלישית"), ושבה אל מושא רבים משיריה, אל הכנרת האהובה עליה, לקבוצת דגניה.
לאחר תקופה קצרה נתגלו אצלה ניצני מחלת השחפת.
זוהי מחלה מדבקת קשה.
בעבר הייתה זו מחלה אנושה, אך כיום התמותה כתוצאה ממנה, היא מועטה. כמו כן, בעבר המחלה הייתה נפוצה בעיקר בקרב הנשים, אך היום היא מרובה יותר בקרב הגברים. כאשר מוקד שחפתי נוצר בתוך חלל טבעי וריק, נוצרת מחילה שדרכה עלולים לצאת מתגים נוספים לאיברים שונים בגוף. הסיבוכים השכיחים יותר הם במערכת הלימפה, בכליות, בעצמות ובמחזור הדם.
המחלה, שנחשבה אז לחשוכת-מרפא, גרמה לגירושה המיידי מדגניה. כדי למצוא מזור למחלתה, נדדה רחל בין צפת, ירושלים ותל אביב, ואת ימיה האחרונים העבירה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה.
יום לפני פטירתה, בעודה גוססת, רצתה להיפרד מידיד נעוריה, האיכר נקדימון אלטשולר מרחובות, וביקשה שיעמיסו אותה על עגלה ויביאו אותה אליו. אלטושלר, שהיה אז כבר בעל משפחה, יצא לראותה ופרץ בבכי. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". לימים מספר אלטשולר: "ראיתי לפני שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות היו הדבר היחיד שהביע דבר מה והוכיח כי לפני ניצב אדם שעדיין חי".
רחל נפטרה ב-16 באפריל 1931, בהיותה בת ארבעים ואחת, בבית החולים "הדסה"    בתל-אביב, ונקברה, כפי שביקשה בשירה "אם צו הגורל", ליד הכנרת, בגן הנקרא על שמה.