מאז קום הדמוקרטיות בתחילת המאה ה-20 ועוד לפני כן ברפובליקה הצרפתית וארצות הברית, נהוג היה לחשוב כי העיתונות החופשית היא אחד מעמודי התווך של המשטר הדמוקרטי, היא זאת שמפקחת על מהלך תקין של השלטון, היא המתווכת בין הנציגים לבוחרים, היא "כלב השמירה של הדמוקרטיה". התפישה המקובלת בחברות דמוקרטיות היא כי צנזורה מכל סוג שהוא היא כלי הפוגע בחופש הביטוי ובחופש העיתונות, ומתוך כך גם מסכן את קיומו של "השוק החופשי של הדעות והרעיונות" שהוא אחד מהיסודות המרכזיים בדמוקרטיה המודרנית.(לימור ונוסק
2 001, 98) מאז כינונה של העיתונות החופשית החרדה הגדולה, שלה ושל הציבור, הייתה הצנזורה השלטונית. כל המאמצים של העיתונות ושל הציבור, להשאיר את התקשורת עצמאית, התרכזו בבניית מערכות חוקיות ואתיות המגבילות את השפעת הריבון עליה. הכלי העיקרי המשמש לכך הוא יצירה של מנגנוני פיקוח פנימיים, אם ברמת מוסד התקשורת ואם ברמת המדיום או הארגון, שעיקר מטרתם היא מניעה של פיקוח חיצוני.
             על פי הגדרתה הקלאסית: "צנזורה היא אמצעי המופעל על ידי השלטון , החברה , הממסד הדתי או על ידי קבוצה חברתית מסוימת , כדי לפקח על אמצעי התקשורת ולמנוע פרסום מידע שיש בו , בעיני האליטות השליטות , משום איום קיומי עליהן או על ערכים הנתפשים בעיניהן כחשובים"(לימור ונוסק  2001, 98). פתרון נוסף לנטרול התלות בשלטון היה כינונה של העיתונות הפרטית, העצמאית לכאורה, וחפה מקשרים מגבילים עם השלטון. פתרון זה אכן נראה כפתרון יעיל לצורך עניין זה, אך במקביל כתוצאה מתהליכים  הנובעים ממדיניות השוק החופשי נחשפה העיתונות בפני בעיה חדשה – צנזורה כלכלית. משמעותה של סוג צנזורה פרטני זה היא: "מניעת פרסום מידע שיש בו כדי לפגוע באינטרסים הכלכליים-עסקיים של מפעיל הצנזורה , או לקדם אינטרסים כלכליים של מתחריו"(לימור ונוסק 2001 ,101). כיום הופכת בהדרגה הצנזורה הכלכלית בין אם היא מופעלת כנגד אמצעי תקשורת זה או אחר, ובין אם היא מופעלת על ידי אמצעי התקשורת עצמו, לאיום המרכזי על חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. העיתונות הפרטית היום היא עסק כלכלי לכל דבר. קשרים כלכליים שונים בין בעלי אמצעי התקשורת וחברות עסקיות שונות, ויצירת התלות במפרסמים מציבים בפני אמצעי התקשורת מגבלות ודילמות רבות. מחד קיימת המחויבות האתית המקצועית של העיתונאים ,העורכים והמו"לים לעקרונות הדמוקרטיים, קריא לציבור, ומאידך עומדת מחויבותם להצלחתו הכלכלית של אמצעי התקשורת, התלויה במפרסמים ובעסקים נוספים, הצלחה שמעבר להיותה הסיבה העיקרית לכך שבעלי אמצעי התקשורת מחזיקים בו יש לה גם השפעה קריטית על איכות החומרים שיופיעו בכלי התקשורת, דבר אשר הופך משמעותי עוד יותר כאשר מדובר בטלוויזיה מסחרית שעלות הפקת תוכניות איכותיות בה היא גבוהה ביותר. המציאות מלמדת שלמרות שבוודאי קיימים עיתונאים הגונים אשר מתייחסים בצורה רצינית לאתיקה העיתונאית ולעקרונות הדמוקרטים שהיא מנסה לבסס במקצוע במקרים רבים ויתכן אפילו שעל פי רוב, נפגעים עקרונות אלה ומוזנחים לטובת האינטרסים הכלכליים של בעלי אמצעי התקשורת, המפרסמים והמקורבים אליהם.