תקציר:
עם השנים עוד ועוד מדינות משיגות יכולת גרעינית ומצטרפות ל"מועדון הגרעין". אם בתחילה היו אלו שתי המעצמות, ארה"ב ובריה"מ לשעבר, כשאליהן הצטרפו מאוחר יותר בריטניה, צרפת וסין הרי שככל שחלפו השנים חתרו עוד ועוד מדינות לעבר המטרה של השגת יכולות גרעיניות, וחלקן אף הצליחו במשימתן זו. בעוד שלגבי חמשת המדינות הראשונות, המרכיבות למעשה את "מועדון הגרעין" קיים קונצנזוס מסוים, (לפחות בעיני עצמן), הרי שקיימת מחלוקת בנוגע למדינות החדשות המצטרפות למועדון זה. אחת ממדינות אלה הינה פקיסטן שהצהירה על עצמה כמדינה גרעינית כבר בשנת 1998 לאחר סדרה של ניסויים גרעיניים במסגרת מרוץ החימוש הגרעיני שניהלה מול יריבתה הגדולה הודו. בעבודה זו ייבדקו ההשלכות של עובדת היותה של פקיסטן מדינה בעלת נשק גרעיני. האם אמנם טמונה סכנה ממשית בעובדה כי לפקיסטן יש נשק גרעיני, מהם מקורותיה של סכנה זו וביטוייה.
למעשה ניתן לומר כי כמעט כל מדינה המחזיקה ברשותה נשק גרעיני מהווה סכנה על שכנותיה, על עצמה ואף על שלום העולם כולו רק מעצם היותה בעלת נשק הרסני שכזה.
עבודה זו תסקור את מצבה המיוחד של פקיסטן. פקיסטן, מדינה מוסלמית, היחידה מבין המדינות המוסלמיות שמחזיקה ביכולות גרעיניות, מסרבת לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק להשמדה המונית. האיומים על הביטחון ועל היציבות הנשקפים מהתפשטותו של נשק גרעיני בעולם האסלאמי מרחיקים לכת מעבר להשלכות של תוכניות לאומיות כאלה או אחרות, ויש בהם איום רחב הרבה יותר על האזור ועל העולם.
באזורים בלתי יציבים עד מאוד אלה, הטרור נפוץ בחסותן של מדינות, משמש כלי בידן ומקבל אצלן מחסה, ורעיון הג'יהאד תופס בהן מקום מרכזי. כמו כן קיים פוטנציאל של זליגת מידע וטכנולוגיה גרעינית לידי ארגוני טרור ו/או מדינות תומכות טרור כאשר ברקע נמצאים השנאה למערב ואירועי ה-11 בספטמבר כנקודת מפנה שאולי אף מדרבנת את ארגוני הטרור לפסוע צעד אחד קדימה.