בכתיבתי ארצה להראות מחד, טענה שהועלתה בעע"מ 6464/03 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' משרד המשפטים, פ"ד נח(3) 293 (להלן: "פס"ד השמאים"), המראה הסתכלות אחרת בעניינם של הסדרים כובלים בכלל ובסעיף 2(ב)(1) לחוק ההגבלים העסקיים בפרט, סעיף אשר מציב חזקה חלוטה להסדרים שכבילותיהן נוגעות למחיר ובמקרה שאדון עליו – מחיר מקסימום, שכבילה זו פחות מובנת מאליה (בניגוד לכבילת מחירי מינימום). מאידך, אנסה להוכיח שהפסיקה הישראלית הרחיבה יתר על המידה את רשימת הכבילות שייראו כהסדר כובל בלי קשר לפגיעתן בתחרות, ובפרט כללה ברשימת הכבילות האלה גם הסדרים אנכיים – בין ספק ללקוח: אתייחס למכרז בין ספק של חומר גלם או תשומה אחרת לבין פירמה (מונופולין או המדינה למשל) המשתמשת באותה תשומה לצורך עסקיה. הפסיקה הרחיבה באופן חסר תקדים את רשימת ההסדרים שייראו הסדר כובל בלי קשר לפגיעתם בתחרות בענף רלוונטי, כך גרמה הפסיקה לריבוי הסדרים תמימים הנחשבים כהסדרים כובלים.
ניסיון להתמודד עם ריבוי ההסדרים הכובלים שנוצרו הביא לתוצאות אבסורדיות, כיוון שבהמ"ש בנה גדרות אד-הוק על מנת להתמודד עם כמות ההסדרים שנחשבו ככובלים. סעיף 2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים חורץ את דינן של כבילות מסוג מסוים, כהסדרים כובלים, וזאת בלי קשר לפגיעתן בתחרות. סעיף זה פורש בפסיקה בהרחבה רבה כחל גם על הסדרים אנכיים.