"עיקר גאוותו של הערבי על שפתו: הערבים מאמינים, כי מכל השפות בחר אלוהים בשפה הערבית לבדה כדי שתשמש כלי ביטוי להתגלמותו הנשגבה במין האנושי, משום כך מותנית ידיעת האל בידיעת הערבית, לשון הקודש של הקוראן". ניתן להבין מכך, כי מעמדה של הערבית באמונת האסלאם גבוה אף מזה של העברית, לשון הקודש של התנ"ך. התייחסות זו לשפה הביאה לכך שהערבית הפכה לכוח מרכזי ומלכד בכל הארצות שאליהן הגיע האסלאם. אחדות הלשון, העשירה את אמנות האסלאם בצורה חדשה של הבעה אמנותית ששאבה את נושאיה מאותיות האלפבית הערבי: שהרי אם עד אז השתמשו האמנים המוסלמים במוטיבים מעולם החי והצומח, או במוטיבים גיאומטריים, מעתה נוסף המוטיב האפיגראפי כמרכיב הייחודי של אמונתם. האסלאם הקדום בחר במילה, ולא בדמויות הפיגורטיביות, כדי לבטא את אמונתו. המלה היתה תשובתו של האסלאם לאיקונוגרפיה של הנצרות והאמצעי היעיל ביותר שהפריד את העולם האסלאמי מן העולמות האחרים. ראשי פרקים מבוא  עמ' 2
פרק א' – ראשית הכתב הערבי                           
4 פרק ב' – השפעת הקוראן על הכתב הערבי          פרק ג' – אמנות הקליגרפיה הערבית פרק ד' – סוגי הכתב הערבי                     i.            הכתב הכופי                   ii.            ששת העטים                                                   iii.            הכתב הפיגורטיבי האנתרופומורפי                  iv.            סגנונות הכתב הפרסיים                                      v.            סגנונות הכתב התורכיים-עות'מאנים                   vi.            סגנון הכתב בהודו המוסלמית            סיכום                                                                רשימת יצירות                                                    צילומים                                                             ביבליוגרפיה