‏ה'/תשרי/תשע"ב ‏03/10/11
יום הכיפורים לפני ואחרי חורבן בית המקדש במקורות (1) עיקרו של יום הכיפורים הוא כפרת עוונות וחטאים שבין העם לאלוהיו ככתוב: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא, ט"ז, ל'), "כי יום הכיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוהיכם" (ויקרא, כ"ג, כ"ח). "כפרת עוונותיהם של ישראל ביום הכיפורים היתה כרוכה בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש (2).
תאורים מפורטים מהווי יום הכיפורים בימי הבית מעלים את חיי המקדש ובמיוחד את עבודת הכהן הגדול בירושלים (3). פעם בשנה היה נכנס הכהן הגדול אל קודש הקודשים "לשם כפרת עוונות לו, לביתו ולכל בית ישראל" (4). עיקר עבודת הכהן הגדול היתה הקטרת קטורת על הכפורת וזריקת דם מפר החטאת ומדם שעיר החטאת, שבע פעמים – מעל פני הכפורת ולפני הכפורת. אחרי שיצא בשלום מקודש הקודשים, המשיך הכהן הגדול בטקסים שונים כמו:
שיגור השעיר לעזאזל (5). עפ"י המקרא הקורבנות והעלאת הקטורת, הצום והתחנונים – הם אמצעי פיוס ותמורה של האדם החוטא לקבלת סליחה ומחילה מאלוהיו, וכפרה לשם ביטול העונש הצפוי (6). הצום נועד לחזק את בקשת הסליחה "לשם ביטול גזירה רעה, ממנה חושש המענה את נפשו בתענית ומתפלל" (7). הצום והתפילות נהגו בכל מקום ולא רק בירושלים ובבית המקדש, וקדושתו של יום הכיפורים נשמרה גם ע"י מי שאינו קנאי (8). אולם יום הכיפורים לא היה, כמשמעותו היום, יום של אבל ועצב "אלא יום חג של כיפור עוונות ישראל" (9). חורבן הבית השני הביא לשינוי חשוב ומהותי במבנהו של יום הכיפורים. שבתה עבודת הכהן הגדול על כל תפארתה, אשר משכה אליה רבבות. ושבתו גם מחולות בנות ירושלים ביום הכיפורים (10) (בדומה לט"ו באב). יום הכיפורים הפך בעיקר ל"צומא רבא" וליום רציני, שבו אימת גזר דינו של הקדוש ברוך הוא על כל ברייה, יום שבו נחתמים ספרי החיים והמתים. מרכז עבודת היום עבר מבית המקדש לבית הכנסת ובמקומם של הקורבנות –