מבוא
ירמיהו ויחזקאל ניבאו באותה תקופה:
סמוך לחורבן בית המקדש. ירמיהו ישב בירושלים, וניבא לפני חורבן בית המקדש, ולאחר החורבן. גם יחזקאל ניבא באותה תקופה, אלא שישב בבבל, לשם הוגלה עם הגולה אשר הגלתה עם יהויכין בן יהויקים. גלות זו הייתה בשנת 597 לפני הספירה. לאחר גלות יהויכין הומלך צדקיהו. צדקיהו רואה את עצמו כמניפולאטור שיוכל לרמות את כל העולם ולהישאר בשלטון. הוא כורת בריתות עם השכנים מדרום וממזרח כנגד השכנים מצפון. הוא משוכנע שיוכל לסכסך בין עמים, לרמות ככל שניתן. ולבסוף מורד צדקיהו בנבוכאדנצר, ומוביל את ישראל לחורבן שממנו לא התאושש.
שני הנביאים מנבאים לשני חלקים שונים של העם. יחזקאל מנבא לעם שגלה לבבל, וירמיהו לעם שנותר בירושלים. אמנם, כל אחד מהנביאים מנבא גם לקבוצה האחרת: יחזקאל מנבא נבואות רבות לאנשי ירושלים, וירמיהו מנבא נבואות ליושבי בבל. היה קשר בין יושבי ירושלים ליושבי בבל, הן קשר של נביאי האמת, וגם קשר של נביאי השקר: אלה שולחים מכתבי תלונה מבבל לירושלים נגד ירמיהו הנביא. תחילה נברר לפשר המושג "כעס ה'" או "חרון אף".
שם נרדף למושג כעס, חימה.
נרדפים נוספים: אף, חרון, חימה, זעם, זעף, עברה וקצף. בדרך כלל בהתייחס לה' ולא לרגשות בני האדם. מושג הזעם האלוהי משותף לכל הדתות העתיקות, ומתייחס לפורענות פתאומית המפתיעה את האדם בפתאומיותה, בעוצמתה ובאכזריותה, ונחשבת לגילוי זעם האלים. אך בדת ישראל הזעם האלוהי איננו שרירותי, אלא מוסרי, והוא פוגע רק בעוברים על רצונו של האל, בחוטאים. כלומר, חרון האף האלוהי מקשר בין החטא לבין העונש, והוא התגובה האלוהית לחטאו של האדם.
חרון אפו של ה' נחשב לגמול צדק על מעשי האדם. הפורענות יכולה לבוא בצורות שונות: מגיפה, מפלה במלחמה, בצורת ועוד.  יום ה', שבו נפרע ה' מאויביו, נקרא גם יום חרון אף ה'  (ישעיה י"ג
1 3), או יום אף ה' (צפניה ב 2(. כך גם במצבת מישע אומר מישע מלך מואב כי שיעבוד ארצו לעמרי מלך ישראל בא כעונש האל כמוש על מאמיניו – "כי יאנף כמוש בארצו". לעיתים לא ברורה סיבת הפורענות לנפגע (כגון המגיפה שמביא ה' על דוד ועמו בשל מיפקד האוכלוסין שערך, בשמואל ב' 24), ועם גילוי הסיבה ניתן לכפר על זעמו של האל בקורבן.  כאשר המקרא מתאר את עוצמתה ומהירותה של התגובה האלוהית על חטאו של האדם, הוא אומר שאף האל חרה בחוטא, ובאופן מדויק יותר: ה' הוא אל קנא, שאינו אדיש לנעשה בעולם, אלא מקנא לכבודו ולייחודו.
ירמיהו ויחזקאל השתמשו במספר רב של מטאפורות ע"מ לבטא את הכעס האלוהי ואת אכזבתו מעם ישראל. לעיתים הם השתמשו באותן מטאפורות (אריה, כפיר, זונה וכו').
תוכן העניינים
·       מבוא                                                               1
·       המטאפורות בספר יחזקאל                               2-8
·       המטאפורות בספר ירמיהו                               8-16
·       סיכום                                                             17
·       ביבליוגרפיה                                                   18