משה מנדסזון – חייו והגותו שבט תשס"ז                                                                        פברואר 2007
הקשר בין דת למדינה במשנתו של משה מנדלסזון:
בהקדמתו ל"תשועת ישראל" מתחיל מנדלסזון להציג  את הקשר הכללי בין דת למדינה. הוא החזיק בעמדה העקרונית כי אין זכות לאחרים על אמונת היחיד ולפיכך, לגוף ממוסד, בין אם מדובר במדינה ובין אם מדובר בדת, אין זכות טבעית להעמיד את אמונת היחיד כתנאי להטבות או כגורם מרתיע מפני עונשים.
תפקידה של הכנסייה יכול לבוא לידי ביטוי בשכנוע אך לא בכפיית עקרונות האמונה, שכן מדובר על תפקיד שהוא במהותו חינוכי אשר הלימוד והשכנוע מרכזיים בו. מנדלסזון סבר כי מטבע הדברים, מחשבות, אמונות ודעות האדם הן חופשיות ובמהותן אינן יכולות להיות  כפופות לדת או למדינה כמו גם המוסר האוניברסאלי שכן ההכרה הטבעית במוסר – טבעית היא לכל אדם ואין לבטלה. אפשר אמנם שמדינה או דת  יעסקו בעניינים רצוניים, ברם ההכרה איננה רצונית אלא צריכה לנבוע משכנוע. על פעולות רצוניות ניתן לשלוט אבל אמונה יקבל רק מי שישתכנע בה. על אף שהמסגרת הדתית מעניקה לעיתים הטבות כדי לחזק את אמונת הקהל, לא יוכל הכלי הזה להשפיע על המחשבות או לשכנע באמת. ייתרה מזאת – קבלת עקרונות אמונה של אחת מן הדתות כבסיס לקבלת זכויות אבסורדית מלכתחילה ולכן הרעיון שחברה תכתיב מחשבות  הוא סתירה מושגית לתפיסת מנדלסזון.  לא ניתן ליישם ענישה דתית על דעות ומחשבות ואפילו לא על חריגה ממעשים פולחניים המאפיינים דת כלשהי. לפי שאם האמונה איננה עניין רצוני, אין ערך להטבות או לעונשים כל אלה לא ישכנעו להאמין: "דומני שכל חברה יש לה רשות להוציא איש מקהלה, רק לא החברה הכנסייתית, משום שהמעשה הזה מתנגד בהחלט לעצם תכליתה. מגמתה של זו הי התרוממות נפש משותפת…איננו רשאים למנוע אפילו מן הפושע, אם אין אנו רוצים לחסום בפניו את כל הדרכים לחזור בתשובה"" (הקדמה ל"תשועת ישראל" עמ' 167) בבסיס עמדתו העקרונית של מנדלסזון עומדת התפיסה –